שעה שיוסף אמר לאחיו "אני יוסף, העוד אבי חי", לא יכלו האחים לענות לו "כי נבהלו מפניו". מה פשר המושג "נבהלו", כלום לא מתאים היה יותר לומר "התביישו"?
אמרו חכמינו, "ר' אלעזר בן עזריה אמר, אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה, ומה יוסף הצדיק שהוא בשר ודם, כשהוכיח את אחיו לא יכלו לעמוד בתוכחתו, הקב"ה שהוא דיין ובעל דין ויושב על כסא דין ודן כל אחד ואחד, על אחת כמה וכמה שאין כל בשר ודם יכולים לעמוד לפניו". כי דינו של הקב"ה ייעשה בצורה דומה, הקב"ה יעמיד את האדם מול המראה והוא עצמו יהיה הדיין של עצמו.
כמו שדוד הועמד מול המראה כשפסק במו פיו את דינו של האיש העשיר במשל כבשת הרש, ונתן הנביא אומר לו: "אתה האיש", כך יחשוף אדם את האמת אודות מניעיו האמיתיים תוך כדי המשפט.
כי זה מה שאמר יוסף לאחים. אחרי שיהודה אמר ברגש רב כי דואגים הם לאביהם, ש"בראותו כי אין הנער ומת והורידו עבדיך את שיבת עבדך אבינו ביגון שאולה", אמר להם יוסף, "אני יוסף אשר מכרתם אותי מצרימה", "העוד אבי חי"? כלומר – האמנם דואגים אתם לאביכם? היכן הייתה דאגתכם כשמכרתם אותי מצרימה?
וכך מתאר המדרש שאליהו הנביא פגש אדם אחד שהיה צוחק ומלגלג עליו. אמר לו, למה לא למדת תורה, ענה לו: בינה ודעת לא נתנו לי מן השמים. אמר לו, ומה אתה עושה? אמר לו, דייג אני. אמר לו אליהו, והרי לשם כך צריך ידע וכישרונות, מנין לך הידע והכישרונות? אמר לו: בינה ודעת נתנו לי מן השמים. אמר לו: לזה נתנו ולזה לא נתנו? והתחיל אותו האיש בוכה. אמר לו, אל ירע בעיניך, שכל באי עולם יעמדו לפני הקב"ה ביום הדין, והקב"ה יחשוף לכל אחד ואחד את הסתירות הפנימיות שלו.
***
כמדומה שאין הכוונה שהאדם משקר במודע. בשעה שיהודה אמר שדואג הוא לאביו, באמת חש דאגה עמוקה והאמין כי זו ממלאת את כל ישותו. ובשעה שמכר את יוסף האמין כי זה מה שצריך לעשות. גם אותו אדם כשאמר "בינה ודעת לא נתנו לי מן השמים", האמין בכל ליבו שאין לו יכולת ללמוד תורה, וכשאמר לאחר מכן שניתן לו מן השמים כישרון למלאכת הדיג, גם בכך האמין באותה שעה.
אבל כשמעמידים את שני הדברים זה מול זה, רואים שהדאגה לא הייתה פנימית ושורשית. וכך לגבי הזקן של אליהו הנביא. אין להניח שכאשר אמר "בינה ודעת לא נתנו לי מן השמים" רימה. הוא בוודאי התכוון לכך, אך אליהו הנביא הוכיח לו שאין זו אמת פנימית.
רואים זאת גם במעשה פילגש בגבעה. אמרו חז"ל, מפני מה נהרגו כה רבים מבני ישראל שיצאו "כאיש אחד חברים" למחות על המעשה שנעשה בגבעה אשר בבנימין? אמר הקב"ה – עשנו של פסל מיכה מתערבב זה שנים בעשן המערכה ולא מחיתם. על כבודי שלי לא מחיתם, על כבוד בשר ודם מחיתם?
ותמוה, וכי לא תרצח ולא תנאף אינם איסורי תורה? וכי במחאתם זו לא התכוונו למחות על כבוד התורה והקב"ה גם כן? ואם לא מחו על פסל מיכה מגיע להם עונש על שסוף סוף התעוררו למחות?
התשובה: כששאלו אותם מדוע אינכם מוחים על פסל מיכה? אמרו: "אין זו דרכנו, דרכיה דרכי נועם, שיטת בית הלל, אהבת ישראל" וכדו'. אמרו: נו… אולי… אולי באמת כואב להם, אך זו שיטתם. והנה עתה כשעברו על לא תרצח ולא תנאף התעוררו למחות!!!
בא זה ולימד על זה ובא זה ולימד על זה. כיון שעתה מחו באלימות רבה ויצאו למלחמת חורמה, סימן שאין להם שיטה כזו שלא מוחים והכל בדרכי נועם, וממילא מדוע לא מיחו בפסל מיכה? כי לא היה אכפת להם, ומכיוון שלא מיחו בפסל מיכה ומיחו במעשה פלגש בגבעה שהוא גם פגיעה בסדר החברתי, כנראה שזו הסיבה שמיחו ולא כבוד שמים, לכן עתה הזמן להענישם על פסל מיכה.
כלומר, העמידו אותם מול המראה, וראו את הסתירה שבהתנהגותם שהוכיחה שהטיעונים שטענו להצדיק את אדישותם לא היו נכונים.
גם אחי יוסף ראו פתאום עצמם במראה ו… נבהלו. כי הייתה זו הפתעה בשבילם שלפתע נודע להם האמת על השורשים של הנהגתם ביחס ליוסף. לא הייתה זו סתם בושה, הייתה זו ממש תבהלה.
***
בית המשפט העליון רוממות הדמוקרטיה בגרונם כשהדבר פועל לטובתם, וחרב פיפיות בידם כשמתהפך הגלגל.
כל השנים חשבנו שהנה יש לנו מחלוקת אתם, שהם מקדשים את ערכי הדמוקרטיה, ואנו מקדשים כמובן (להבדיל) את ערכי היהדות והתורה. והנה, לפתע מתברר שהם אינם מקדשים כלל את ערכי הדמוקרטיה. הם מתלהמים, מסיתים למלחמת אחים, מתעלמים מרצון הבוחר, ואומרים בפה מלא שאין לרוב כל יכולת להכתיב את הדרך שבה תונהג המדינה.
ההבדל בין הדוגמאות שהבאנו לעיל לדוגמה העכשווית היא שבעוד שכל האחרים נבהלים כשמתבררת להם האמת, כשמתבררים להם השורשים האמיתיים של התנהגויותיהם, אנשי המשפט אינם נבהלים כלל. כנראה שהכלל שאמרנו קודם, שבכל הדוגמאות האמינו האנשים בזמן שאמרו או התנהגו בצורה מסוימת, כי התנהגותם נובעת ממקור מסוים ורק הסתירות הוכיחו כי לא כן. במקרה שלנו כנראה הכל נעשה במודע וכשאמרו 'דמוקרטיה דמוקרטיה' ושלטון העם והרוב וכו', לא היו אלה אלא דיבורים מן השפה ולחוץ.
