במה אתם יהודים?! זעק מרן הרב שך כלפי "השמאל" דאז.
במה אתם יהודים?! זעק ר' משה גפני כלפי "השמאלנים החדשים" דהיום.
לנו, ולכל מי שהאזין באזנים יהודיות, אין ספק שדברי הרב גפני הם הדברים החשובים ביותר שנשמעו בכנסת ביום השבעת הממשלה החדשה הזאת.
זעקה זו למי היא נועדה?
היא נועדה כלפי פנים וכלפי חוץ.
היא נועדה כלפי פנים – לזעזע אותנו, ולהמחיש לנו לאן יהודים עלולים להגיע כשהם מתדרדרים. היא נועדה לזעזע אותנו לאן יהודים יורדים כשתאווה מניעה אותם. ובמקרה זה תאוות כח ושלטון ותאוות נקמה, היא עלולה להוביל גם אנשים טובים להיות השושבינים של עוקרי הכל.
והיא נועדה כלפי חוץ – לזעזע את תומכי הנ"ל, לאן שליחיהם הגיעו ולאן הם מדרדרים אותם ואת המדינה כולה.
אלא שבעוד שבמחנה פנימה עצם הזעקה גורמת לזעזוע הנדרש, כדי שזעקה זו תגיע גם אל היעד שבחוץ (שאולי הוא היעד העיקרי) אין הזעקה כשלעצמה מספיקה.
זעקה המתקבלת כתוכחה וכהתרסה מתקבלת יפה אצל המשוכנעים מלכתחילה, אצל בני המחנה שלך, אך יוצרת התנגדות פנימית אצל האנשים שבחוץ ומובילה לצעקות ולהאשמות הדדיות ואיש לא מפנים מסר כלשהו ובוודאי שאין בכוחה להניע את מיתרי הלב.
כדי שהזעקה תשיג את מטרתה העיקרית – להרעיד את מיתרי הלב של הקהל הרחב שבחוץ, של העם שבשדות, צריך לדעת לזעוק נכון, וצריך לדעת שזעקה לבדה אינה מספקת.
***
כשמרן הרב שך זעק את זעקתו "במה אתם יהודים", ישב לו בעין חרוד יהודי חילוני, קיבוצניק ותיק, ציוני ברמ"ח איבריו, בנו של מי שהיה קצין גבוה בצבא הבריטי ונחלץ חושים לסייע להקמת הצבא היהודי של המדינה שבדרך, ישב וצפה בנאום בטלוויזיה.
לימים סיפר אותו יהודי: "הסתכלתי על היהודי הישיש, שנראה היה באותה שעה כאריה שואג. ושמעתי אותו צועק עלי, מפנה אלי אצבע מאשימה וצועק, וכמעט שנעלבתי. אבל באותו רגע ראיתי משהו שהמם אותי והמיס את ליבי: ראיתי שהיהודי הזקן בוכה. צועק, ותוך כדי צעקה דמעותיו יורדות על זקנו. אמרתי לעצמי: אם היהודי הזקן הזה בוכה, פירוש הדבר שהוא לא שונא אותי ולא כועס עלי, מי ששונא אותי לא בוכה עלי… הבכי הזה חדר ללבו והחדיר עמו את הזעקה: "במה אתה יהודי".
אותו אדם לא ישן כל הלילה, הציקה לו המחשבה: מה הישיש רוצה ממני? למחרת עלה על אוטובוס ועשה דרכו לבני ברק תוך כדי שהוא מחליף אוטובוסים כמתבקש. לבסוף הגיע לדירה הצנועה שברחוב ראב"ד ודפק בדלת. הרב שך פתח את דלתו וראה את הקיבוצניק ושאל אותו לרצונו. ענה לו האיש: אני האדם שעליו צעק הרב אתמול. באתי לדעת מה הרב רצה. הרב הכניס אותו, ואיני יודע מה דיברו. מה שאני יודע שהאיש ירד מביתו של הרב שך, ועלה על אוטובוס לירושלים, ושאל היכן יש כאן ישיבה, ומישהו כיוון אותו לישיבת "תורה ואמונה", שם אני לימדתי…
כמו שרבי עקיבא ראה שֶמַּים שוחקים את האבן, כך הדמעות ממיסות את הלב, גם לב של אבן. כשרואים אדם כואב לא יכולים להישאר אדישים. ככל שמדובר בבני אדם שנבראו בצלם אלוקים, יצירי כפיו של הבורא.
התרסה בזעם אינה עושה את הפעולה הזו. היא מביעה זעם, אך עלולה גם לעורר התנגדות וזעם חוזר. התרסה בכאב פנימי פועלת את שני הדברים, גם מביעה מחאה וגם חודרת ללב.
***
באחד המסעות בפולין השתתף בקבוצתנו יהודי תלמיד חכם חשוב כבן 85, יליד מרוקו שלמד בנובהרדוק ומשמש כראש ישיבה בירושלים. בשבת, אותה עשינו בקרקוב, עת הלכנו מבית המלון לבית הכנסת, ואתנו כמובן מיודענו ראש הישיבה לבוש בלבושו הרבני ועטוף בטליתו, עברה לידינו קבוצה של בני נוער ישראלים נושאים מצלמות ושאר ירקות…
עמד ראש הישיבה בצד ואמר לכל אחד ואחד: "שבת שלום, אנא תשתדלו לחלל שבת פחות, תשתדלו לחלל שבת פחות". בלשון בקשה ובדמעות בעיניים… כולם, כל הצעירים העליזים והמתריסים בדרך כלל, ניגשו אליו בדחילו ורחימו ונישקו את ידו…
אין לי ספק שר' משה גפני שידר את הכאב ולא רק את ההתרסה. את העובדה שאנו דואגים לציבור המכונה חילוני ולילדיהם ולכלל ישראל ולא לאינטרסים המצומצמים שלנו. אמנם שם במקום הרשע מקום שהציניות שלטת, אולי גם הבעת כאב נשמעת כקול קורא במדבר, ואינה חודרת לליבותיהם, ודאי לא בשעה שהאופוריה שולטת על חצי מהנוכחים, והזעם על המחצית השניה, אבל הציבור הרחב שומע גם שומע, שומע וחש את הכאב והדאגה וכך ישמעו רחוקים ויבואו.
הנה פרשת השבוע. פרשת מי מריבה. משה רבנו היכה את הסלע בשעה שהיה צריך לדבר אליו והפסיד את הזכות להיכנס לארץ ישראל.
ויש להבין מה היה החטא, כלום המעיטו בגודל הנס כשהיכו את הסלע והוציא מים ולא דיברו אליו? האם הנס היה גדול יותר אם היו מדברים והיה יוצא מים? אין ספק כי סלעים לא מכילים מים ולא מוציאים מים וביחס לסלע דיבור והכאה שווים ואין המים יוצאים אלא בדרך נס (שאלת הרמב"ן)?
מסביר מאור עינינו המהר"ל מפראג (גבורות ה' פרק ז'): "פירוש דבר זה הוא ענין נפלא מאד מאד שאל יהיה ספק לך, מאחר שהשם ית' צוה עליו לדבר אל הסלע שהיה בדרך נס שיקבל הסלע הדיבור והשם יתברך רצה שיקבלו הנמצאים דיבורו ויהיו נמשכים אחר השם יתברך ברצון רק בדיבור בלבד ובשמחה, והוא עצמו ענין האמונה כמו שאמרנו כי האמונה בו מחדש השמחה. וכדי שיהיה הכל דרך שמחה המורה על האמונה יהיה מדבר משה אל הסלע…"
המאמין שמח כי אין לו דאגה. אם היה משה רבנו מדבר בנחת היה הסלע מוציא מים והעם היה מושפע מדרך הפעולה ולומד שיש לעשות דבר ד' מתוך נחת ושמחה כי הרגשות שמביע המנהיג ממלאות את לב העם וכשהמנהיג מדבר בנחת הוא משפיע על העם שפע של נחת ושמחה. אבל ממשיך מהר"ל ואומר: "משה עשה הכל דרך כעס, והיה כועס ואומר שמעו נא המורים. גם היכה הסלע עד שהיה הסלע נמשך אל דבר ד' ית' בכח".
כך גם הזעקה והדמעות כשמשדרים כאב ודאגה לכלל, הדמעות מרככות את הזעקה. והיא הופכת לאמירה רכה ששוברת מחיצות וכובשת לבבות.
