ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה. מה גרם ליהודים ללכת לסעודת אחשוורוש ובשלב שני להשתחוות להמן שבו זמנית מתכנן את השמדתם? ומה גרם למרדכי לא לכרוע ולא להשתחוות?
בשנות החמישים הזדעזעו אמות הסיפין ממה שנחרט בהיסטוריה כ"משפט קסטנר". בלי להיכנס לכלל הסיפור העצוב והמזעזע, בוודאי לא לפרטיו, נאמר רק כי במהלך המשפט התברר כי קסטנר שהיה אחד מראשי סניף התנועה הציונית בהונגריה, שיתף פעולה עם הנאצים וניהל עמם עסקאות במהלכן קיבל רכבת עליה העלה קרוב ל-1700 יהודים וזו נסעה לברגן בלזן ומשם לשוויץ אל החופש. תמורת זאת סייע בהרגעת היהודים העולים על הרכבות האחרות (למעלה מחצי מיליון) שמטרתן השמדה באושוויץ והעלים מהם את המידע על מטרת הנסיעה, מה שהיה עשוי לגרום לרבים מהם לברוח, אף שהוא ידע זאת היטב.
רודולף קסטנר, שכאמור, ניהל משא ומתן עם נציגי האס אס. כויסיצליני ואייכמן, קורומי ומעל הכל – קולונל האס אס קורט בכר. העיד במשפטו על הקשרים האלה, ולא ניתן היה להתעלם מהעובדה שהיתה בו יותר משמינית שבגאווה על כך ש"נכבדים" נאצים אלה נתנו לו להרגיש כאילו הם ידידיו והתנהלו עימו תוך מתן כבוד מזויף והבעות הערכה מלאכותיות.
גם אם יש ויכוח ביחס לכוונותיו בשתפו פעולה להסתיר את המטרה האמיתית של הטרנספורטים מהונגריה לאושוויץ, גם אם יהיו כאלה שבעידן הפוסט היסטורי מודרני יחשבו מחדש שמא ואולי יש להתייחס אליו אחרת (כמו שחושבים אלה גם על מרדכי חיים רומקובסקי "הפרזידנט" הידוע לשימצה מגטו לודז'), איש אינו חולק על כך שרודולף – רז'ה קסטנר היה נפוח מגאווה על שהאדונים הנכבדים הנאצים חלקו לו מעט כבוד והכרה ב"מעמדו".
קסטנר לא הסתפק בהבעת הרגשת גאוה על ה"מעמד המיוחד" שנתנו לו ארכי רוצחים אלה ורימו אותו כאילו מתייחסים אליו כאל אדם שווה ערך להם (וזאת כדי להשתמש בו ככלי למטרותיהם), אלא שבנוסף הרגיש אחרי המלחמה צורך למסור עדות בשבועה להגנת הרוצח קולונל האס אס קורט בכר, שבזכות עדותו שוחרר ממאסר.
מה גורם ליהודי להרגיש כך ומה מחסן אחרים מפני הרגשה שכזו?
***
לאורך ההיסטוריה, היהודי לא התענין בדעתו של הגוי עליו. יכולת לראות יהודי חוכר אצל פריץ והנה מגיע יום הולדתו של הפריץ. מזמין הלה את רעיו למסיבת הוללות ומורה ל"מושקה" שלו לבא לבדר אותו ואת אורחיו. מגיע מיודענו לבית הפריץ מלבישים אותו בעור של חיה ומכריחים אותו לרקוד ולזחול על ארבע, והקהל שרובו כבר בגילופין מבזה אותו, מזהם אותו, מכה אותו ומשפיל אותו עד עפר. והוא – כאילו לא חש. מוריד את ראשו בהכנעה וממשיך למלא את תפקידו. בסוף כשנמאס להם ממנו משלחים הם אותו החוצה בבעיטה והוא עוזב לא לפני שמנשק את ידו של הפריץ ומודה לו במבט כנוע. ואתה מתבונן ושואל את עצמך: "איזה מין יצור חסר טיפת ערך עצמי הוא היהודי הזה?"
והנה חוזר היהודי לביתו, יום שישי היום, הולך רוחץ את פצעיו ומטהר את גופו ולובש בגדי שבת והולך לבית הכנסת, תנסה להושיב אותו במקום שיראה לו לא לפי מעלתו… תנסה לתת לו עליה לתורה שלא נראית לו לפי ערכו… הרי הוא יחזיר את העולם לתוהו ובוהו… ואתה שואל, איך זה שאצל הפריץ נראה היה כה שפל וחסר כבוד עצמי, ואילו כאן יש לו כבוד עצמי כה מפותח וכה רגיש?
***
תשובה: כשאדם יוצא מהבית וכלב נובח עליו, האם יעלב? לא! אולי יבהל, אך לא יעלב. ואם הכלב יצרף מחשבה למעשה וגם ישוך, האם יעלב? לא! הוא יהיה כאוב, אך לא עלוב. ואם צפור תשלח לו מלמעלה מתת של הפרשות על ראשו האם יעלב? לא! אולי ייגעל, אך לא יעלב. וזאת מפני שכלב לא יכול להעליב אדם, הגם שיכול לפגוע בו, וצפור לא יכולה להעליב אדם הגם שיכולה ללכלך אותו. כי אלה אינם נוגעים לאדם שבו… כך הפריץ לא יכול היה להעליב יהודי… בבית הכנסת הסיפור אחר, שם נמצא היהודי שביהודי. אך לא בבית הפריץ ובמסיבת ההוללות של אורחיו.
כל אימת שאומרים לי: הנאצים השפילו את אמא שלי, או את סבתא שלי. אני מתקומם ואומר: הם לא השפילו, הם רצו להשפיל אך לא יכלו, כי אין הכלב הנאצי יכול להשפיל יהודי, הוא יכול להכות, לפגוע, להכאיב ואף להרוג במיתות משונות, אך לא להשפיל, הוא לא מגיע אל קצה קצהו של המקום שם נמצא באמת היהודי שביהודי.
ביום שבו החלו היהודים להתפעל ממה יאמרו הגויים עליהם, בו ביום החלה הגלות האמיתית. עד אז היו היהודים בגלות, ומאז הגלות נכנסה בלב היהודי.
***
אמרו חז"ל כי עתידים בתי כנסיות שבחו"ל להיקבע בארץ ישראל. ואמר רבנו צדוק הכהן כי בתי כנסיות אלה היו "פינת ארץ ישראל" מוקפים בגולת חו"ל, וממילא מקומם האמיתי הוא בארץ ישראל, שם יקבעו בבוא היום. מאידך כשבונים מדינה מתוך כוונה להיות כ"מתוקנות שבאומות" כשמתרפסים אל תרבותם והנהגותיהם, הווה אומר שייבאו את הגלות החבויה עמוק בליבם עמם בבואם לארץ ישראל.
קסטנר ודומיו התפעלו מהכבוד המדומה שנתנו להם הרוצחים שנראו בעלי שררה, הרי הם לא סתם אנשים, הם הרי גרמנים! וממילא, אנשי תרבות ואנטליגנטים!!! הלב המלא רגשי גלות עולה על גדותיו והמהתלה של אותם בעלי שררה נושאת עבורם פירות…
השלטונות בשושן עושים משתה. מזמינים את נציגי כל האומות, גם נציגי העם היהודי מוזמנים, וההתרגשות גבוהה. ומאידך מרדכי – "לא יכרע ולא ישתחווה". הוא מוציא "קול קורא" האוסר להשתתף בסעודה. המן מוציא הוראה להשתחוות – כולם משתחווים "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" כולם בזים למרדכי והוא – לא מרגיש כי אף שהוא נמצא בגלות, הגלות לא נמצאת בו, ואלה האחרים הכורעים המשתחווים והמתפעלים מכל מה שה"פריץ" התורן אומר – אלה החדירו את הגלות עמוק עמוק ללבם. – בימים ההם ובזמן הזה.
