חושך יכסה ארץ, מהומה בכל מקום, הטבע מכה בתים, מעשי ידי אדם נופלים על יושביהם, סדרי שלטון מתערערים ואין אתנו יודע עד מה. אין לנו אלא ללכת אל הקדמונים ולנסות להקשיב לדבריהם.
כה אמר רמח"ל במאמר הגאולה:
"דע כי פתח גדול היה נפתח בראשונה על הארץ הקדושה והוא השער שממנו היו יוצאים כל הברכה וכל השלום בריוח ולא בצמצום, וכאשר גרמו העוונות והבית מקדש חרב, אז נסגר השער הזה ונפתחו תחתיו חלונות קטנים והאמת כי החלונות האלה הם ממשלות קטנות מממשלת השער מאד, ועליהם נאמר 'משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים'.
"והנה החלונות האלה מאז נפתחו ניתן להם חק וגבול לעמוד פתוחים כל ימי הגלות ולא יסגרו פן יחרב העולם רגע אחד, וכאשר תבוא גאולתינו במהרה בימינו הנה יפתח השער הסגור שנית והחלונות לא יזכרו. והאמת כי כבר כלו פעולותם והלכו להם, וכבר נאמר 'דבר אחד לדור ואין שני דברים לדור' ועל כן בבוא ממשלת השער לא תעמוד ממשלת החלונות כלל, וסוד הענין: אין מלכות נוגעת בחברתה אפילו במלוא נימא. ונמצא שכשיגיע זמן הגאולה יתחיל השער ויתעורר להפתח ובהתעוררו יזרח אור הגדול ויצא דרך החלונות עצמם, כי אין מקום לממשלה אחרת בזמן ההוא, ומאותו יום והלאה יהיה השער הולך ונבנה בכל פרטיו ומשפטי קנינו, והחלונות יהיו הולכים ומסתלקים.
"ונמצא שהשער יהיה נבנה – אבל למעלה, ולא נודע ממנו למטה עד תום ממשלת החלונות כאשר ניתן להם בראשונה. והבן מאד כי הדברים עצומים ומושרשים בעמקי החכמה, ועל כן האור יהיה הולך ומחשיך, כי החלונות נסתמים ואור השער לא נגלה. והנה בשעה אחד ישלימו להיסתם החלונות ותתגלה מיד פתיחת השער, ונמצא שאין בין זה לזה כלום, אלא זה נכנס וזה יוצא, שאם לא כן באותו הרגע היה העולם חרב, אך עם כל זה כיון שכבר יגיעו החלונות לסתימה הזאת נראית פעולתם למטה והוא עת חשכה גדולה והוא לא יעמוד הרבה, כי פתיחת השער יתחזק וישוב האור חזק מבראשונה. אמנם שנעשה ענין הזה למעלה נראית פעולתו למטה כי לפי השפעת המאורות נעשות הפעולות בעולם. וכל אלה הדברים מובנים מאד ליודעי דרך החכמה".
***
דברי רבנו משה חיים לוצאטו שופכים אור יקרות על אירועי העולם, וזו תמציתם:
מצבו של העולם הוא פועל יוצא מהקשר בין עליונים ותחתונים, ככל שהקשר רציף ובהיר ואורות רוחניים מהעולמות הגבוהים זורמים בשפע כלפי מטה ומאירים כל פינה בעולם החומרי, כך העולם התחתון בשלמות יתר והמציאות הגשמית מאירה אף היא ומשמשת לאור הרוחני ומשתלבת בו.
מצב בו אורו הרוחני של העולם העליון משפיע בשפע רב כדבעי לעולמנו החומרי, נקרא שיש שער פתוח בין העולמות. כשיש שער פתוח, מלבד שהשער רחב וגדול גם המעבר בו הוא חוקי ותקני, כך היה בזמן שבית המקדש היה קיים, כמו שכתוב, "אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמים". ואז העולם הגשמי פרח ושגשג באור יקרות רוחני כמו שהיה בתקופת שלמה שאז הכל היה על מקומו, כהנים בעבודת ולויים בשירם ובזמרם וישראל במעמדם, כל עם ישראל בארץ ישראל, וממילא עבד עברי נהג והיובל נהג, וכל תרי"ג המצוות התקיימו בפועל. ועל תקופה זו נאמר "יהודה וישראל רבים כחול אשר על הים לרב אכלים ושתים ושמחים" (מלכים א' ד' כ').
כשחרב בית המקדש נאמר: "טבעו בארץ שעריה" (איכה ב' ט'). והשערים נסתמו. ואולם, אין העולם התחתון מתקיים אלא מאור פני ד', כפי שמקבל מן העולם העליון, ואם היה לרגע קל, ולו כהרף עין, נתק מוחלט בין העולמות, מיד היה העולם הגשמי הופך לאפס ותוהו, כעין האדם עצמו, שכל זמן שהנשמה מאירה בגופו ולו במשהו נחשב כחי, וברגע שנסתתמו הצינורות ונותק הקשר בין הנשמה לגוף הגוף מת ומוטל כאבן דומם. איך אפוא יכול העולם להמשיך ולהתקיים משחרב הבית וננעלו השערים ככתוב "טבעו בארץ שעריה"?
אלא שכשנסתם השער נפתחו "חלונות". החלונות מחדירים אמנם אור, אך אין האור זורם בשפע מהחלונות כאור הנכנס דרך השער. גם אין כניסה כזו דרך חלונות בגדר כניסה רשמית וחוקית. כי חלון אינו מעבר להיכנס מן החוץ אבל מאפשר הוא השגחה מרחוק וזהו שנאמר "משגיח מן החלונות". העולם יכול להתקיים ואף לחוש ולראות מעט מזוהר אותו אור רוחני. אך הקיום הוא מצומצם.
ערב הגאולה, מתחיל האור להתכונן לחזור ולהאיר דרך השער. אך מכיוון שהשער סגור יוצא הוא דרך החלונות אך אין זה האור הרגיל לצאת דרך החלונות שהוא אור קטן אלא אור המתאים לצאת דרך השער ולכן האור לפתע גדל (השפע הגדול שהיה לפני השואה כולל פריחת עולם הישיבות באירופה, וכפי שראינו עת דיבר הרב מבריסק על חיוך של ההשגחה…) והכוונה לאור היוצא בדרך שהתרגלנו אליה – דרך החלונות, אך כיון שמדובר באור שמתכונן לצאת דרך השער אור גדול הוא, ואולם, אז נסתמים החלונות. כי אז מתחיל השער להיפתח ומיד נסתמים החלונות…
***
בשלב זה בו השער עומד להיפתח והחלונות עומדים להסתלק, החושך גדול מאד, והאור אינו מאיר כלל והעולם חורק למטה ומתקיימות כל הנבואות של עקבות משיח ולמעשה לא היה העולם יכול לעמוד בכך, לולא היתה בחינת השפעה נוספת שמקיימת את העולם בתקופת הביניים הזו והיא הבחינה ששלמה המלך מכנה אותה "חרכים", כשאינו יכול עוד להשגיח מן החלונות הריהו מציץ מן החרכים.
ואולי אין כמו השפעה זו להעיד על אהבת הבורא לבניו, שכן רק מי שבאמת דואג מציץ מחרכים גם כשבדרך הטבע אין אפשרות להשגיח (וכמובן הכל בלשון משל)… ואולי זהו שנאמר שבתקופת עקבות משיח אין לנו על מה להשען אלא על אבינו שבשמים כי ההשגחה בדרך של "שער" ואפילו בדרך של "חלונות" אינה עוד והיא כעת השגחה של "מציץ מן החרכים" ואכן נודע הדבר, אנו נשענים על "אבינו שבשמים".
וכך נאמר בספר הזהר על תקופה זו: "ומאן אינו סוף יומיא ההוא, דהיא אחרית הימים? (מה הם סוף הימים שהיא תקופת אחרית הימים?) בהאי אחרית הימים ישראל סבלו גלותא, הדא הוא דכתיב, 'בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים' וכתיב: 'וקראת אתכם הרעה באחרית הימים' ועם אחרית ימים דא קבילו עונשא בגלותא ובדא יעביד קב"ה נוקמין לישראל תדירא" (זהר ח"ג ר"ע ע"א).
הימים שבהם השער עומד להפתח אך טרם נפתח בפועל, והחלונות מסתלקים והאור אינו מגיע וההשגחה היא בבחינת מציץ מן החרכים, הם ימים קשים מחד, אך ימי אהבה גדולים מאידך, כי על תקופה כזו עליה נאמר "מרחוק ד' נראה אלי", נאמר "ואהבת עולם אהבתיך" .
