מיד אחרי אסון מירון, כתב אחד הפובליציסטים הוותיקים והמפורסמים, כי אינו חש כל צער על החרדים שנהרגו במירון יותר משהיה מצטער על נהרגים באסון דומה, לו היה מתרחש חלילה באינדונזיה.
אנחנו הרבינו להזדעזע ממילים ישירות ובוטות אלה שנאמרו בשעה שמתינו היו מוטלים לפנינו.
כתגובה לאמירה המתנכרת הנ"ל כתב כותב שורות אלו את הדברים דלהלן:
"מאמין אני לו שאינו מצטער, אך מתקשה אני להאמין לו שהיחס שלו זהה ליחס שהיה לו, לו היה מתרחש אסון דומה באינדונזיה. כי נדמה לי שהוא חש קרבה גדולה יותר לליברלים שבין האינדונזים מליהודים שומרי מצוות.
מכל מקום, כשאמר שאינו חש קרבה מיוחדת לצבור שומרי המצוות, וממילא אינו חש בצער מיוחד על משבתם, אני בהחלט מקבל, ואף לא כועס ומתרגז על שאמר את האמת. אמנם היה זה חוסר טקט לומר דבר כזה בזמן שכזה. אבל אין אנו מצפים להתנהגות מכובדת וטקטית ממי ששייך לאותה קבוצה שחיה מפרובוקציות ועדינות הסגנון והתחשבות ברגשות הזולת זרים להם. ויותר מזה – הם, קרי: העיתונאים שהעמידו את עצמם כשומרי החותם של הליברליות, הרי מתקיימים מהצער שהם גורמים לקורבנותיהם.
אותו פובליציסט צדק. שהרי מה המכנה המשותף בינו לבין יהודים שומרי תורה ומצוות? אורח החיים שונה, סולם הערכים אחר. המאכלים העולים על השולחן שונים, צורת חיי המשפחה שונה, תחומי ההתעניינות רחוקים זה מזה כרחוק האמת מן השקר. אין לאחד מושג ממה שבאמת חשוב לשני. הקוד המוסרי שונה, קוד הלבוש שונה, סדר היום שונה בתכלית, מעגל השנה סובב סביב צירים אחרים לחלוטין. מה עושה אותנו לעם אחד?
נכון, ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא, ונשמות כולם עמדו על הר סיני וכולם בני אברהם יצחק ויעקב ולכולם פוטנציאל לחזור בתשובה, והנקודה היהודית מסתתרת אי שם במעמקי הלב. אך את כל זה אנחנו יודעים, והוא, לא רק שאינו יודע, הוא מתכחש לכל זה. ולא רק שהוא מתכחש, הוא מלגלג על הדיבורים מהסוג הזה בהתנשאות".
ואנחנו? איך אנו אמורים להתייחס לנרצחים דהשתא? ולחיילים המסתכנים ולנופלים חלל במערכות? והשאלה מתכוונת לאלה מהם שלא היו שומרי תורה ומצוות?
***
כשיהודי נמצא בצרה קורא הוא "אלהא דמאיר ענני". שאלו, מדוע מדברים דווקא על רבי מאיר ולא על תנא אחר? אחת התשובות הניתנות לשאלה זו היא, שרבי מאיר הוא זה שאומר שעם ישראל נקראים בנים למקום גם בהיותם חוטאים, שכך אומרת הגמרא בקידושין ל"ו ע"א: "רבי מאיר אומר, בין כך ובין כך אתם קרוים בנים שנאמר בנים סכלים המה. ואומר בנים לא אמון בם. ואומר זרע מרעים בנים משחיתים. ואומר והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני ק-ל חי. מאי ואומר, וכי תימא סכלי הוא דמקרי בני כי לית בהו הימנותייהו לא מיקרו בני, תא שמע ואומר בנים לא אמון בם. וכי תימא כי לית בהו הימנותא הוא דמיקרו בנים, כי פלחו לעבודת כוכבים לא מיקרו בנים תא שמע ואומר זרע מרעים בנים משחיתים. וכ"ת בנים משחיתים הוא דמיקרו בני מעלייא לא מיקרו, תא שמע ואומר והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי".
כלומר, גם כשהיהודים סכלים נקראים בנים, וגם כשאין בהם אמון, כלומר בוגדים, וכשעובדים עבודה זרה. ולא רק שנקראים בנים, אלא נקראים "בני ק-ל חי"!!!
מה הופך אדם לאחיו? העובדה שאב אחד לשניהם. ממילא אם היהודי שאיבד את אמונו בעיני הבורא ועובד עבודה זרה וכו' עדין נחשב לבן בעיני הקב"ה, ואנחנו ודאי רואים עצמנו כבנים, הרי מי שהוא בן לאבי הוא אחי.
את הרגשת האחווה הזאת אנו אמורים לחוש בשמחתם של אחינו ובאבלם ובעת שבאה עליהם פורענות (הרי אנו רוצים שנחשב כבנים למקום גם אם לא נהיה בשיא המעלה… הרי אומרים "אלהא דמאיר עננו"…). וכל זה, גם אם היה מדובר בפורענות שלא כוונה אלינו, קל וחומר כשיודעים אנו שהאויב מתכוון לכולנו…
כאן המקום לחזור ולצטט את הזהר (בראשית דף ל"ט ע"א) שאומר שמי שנהרג בידי נכרים נשמתו מעטרת את בגדו של הקב"ה, ומלאך מביאה לאותו בגד תכלת. ומוסיף רבי חיים ויטאל בספר לימודי אצילות דף ל ע"א, שכך הוא גם אם מדובר באדם שלא שמר תורה ומצוות, אלא שזה יזדכך בטרם יגיע למקום מעלתו ותענוגיו הרוחניים.
***
האחים נשאו עיניהם וראו אורחת ישמעאלים באה מגלעד וגמליהם נושאים בשמים. וברש"י – בדרך כלל היו הישמעאלים נושאים נפט, עתה שינה הקב"ה את הסדר ונשאו בשמים כדי שלא יחוש הצדיק בריח הנפט.
פלא גדול. יוסף שכל ימיו מכאובים וצער, מות האם, קנאת האחים, ניסיונם להורגו, השלכתו לבור מלא נחשים ועקרבים, מכירתו כעבד, התגרותה של אשת אדוניו, ולא נעשה שום מעשה לשנות דבר מה כדי שלא יסבול. רק כשמגיע הדבר לריח של נפט צריך לשנות?
אומרים רבותינו בעלי המוסר, משפטי ד' מדויקים מאד, ומה שיוסף צריך היה לעבור, תהיינה הסיבות אשר תהיינה, והמה גלויות לפני ד', צריך הוא לעבור. אבל ברגע שעומד לסבול סבל נוסף שאינו צריך לסבול, קטן ככל שיהיה, משנים סדרי עולם כדי שלא יסבול.
ומתוך זה, מהשינוי המבורך הזה, לומד יוסף שכל מה שלא השתנה הכל מיד ד' בא לו ומתוך חשבונות עמוקים.
כמו שאין ויתור אצל הקב"ה, אין שכחה לפני כיסא כבודו ואיש מאתנו אינו יודע מה מעלתו של מעשה ולו קטן ביותר שנעשה על ידי אחד מבניו, אצל הקב"ה, גם אם הוא בן שראוי לתארים שנותנת הגמרא בקידושין הנ"ל.
