מספרת הגמרא במסכת חולין (דף ז:) מעשה מופלא אודות התנא הקדוש רבי פנחס בן יאיר שהיה מנהגו שלא לסעוד אצל אחרים.
מעשה שנזדמן רבי פנחס בן יאיר בסביבתו של רבי בלכתו לדבר מצוה לפדות שבויים, והיה רבי מבקש ממנו שיבוא לסעוד אצלו, והסכים. 'צהבו פניו' של רבי – שמח מפני שלא היה רגיל רבי פנחס בן יאיר לסעוד אצל אחרים. אולם רבי פנחס בן יאיר התנה את בואו לסעוד לכשיחזור ממצוות פדיון השבויים.
כשחזר רבי פנחס בן יאיר, בא להיכנס לביתו של רבי, וכידוע, בביתו של רבי היו פתחים רבים. נזדמן לו להיכנס דרך פתח שהיו נמצאות באותו הפתח פרדות לבנות. אמר רבי פנחס: מלאך המוות בביתו של זה, ואני אסעד אצלו?! (פרדות אלו כשהן בועטות באדם מכתן קשה ואינה מתרפאת).
שמע רבי ואמר: 'אמכור את הפרדות הללו' ולא קיבל. אמר רבי, 'אפקיר אותם' ולא קיבל. אמר 'אהרוג אותן' ולא קיבל, והיה רבי מפציר בו הרבה שיבוא לסעוד אצלו, ולא נענה לו רבי פנחס בן יאיר, עד 'שגבה טורא בינייהו' – נתרומם הר גבוה ביניהם והבדילן. בכה רבי ואמר, מה בחייהם כך, במיתתם על אחת כמה וכמה, הרי גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם.
שלא כדרך הטבע
והנה, אם אנו היינו מפרשים את הגמרא בעיניים הקטנות שלנו, היינו מבארים כמה גדולים מעשי צדיקים שהקב"ה עושה להם ניסים ומגביה הר ביניהם, אבל רש"י הק' מפרש כמה גדולים מעשה צדיקים שהקב"ה מסובב שיכנס רבי פנחס בן יאיר דווקא דרך הפתח שיש שם פרדות ויתגלגל הדבר שלא תשתנה הנהגתו שלא לאכול אצל אחרים.
מזה אנו למדים דבר נורא שצדיקים הקב"ה מוליך אותם כרצונם, שאפילו על הנהגותיהם מעבר להלכה נותן הקב"ה לבו לסובב דברים שלא כדרך הטבע כדי שלא יעברו על מנהגם!
וכמה מתאימים הדברים כעת בימי החנוכה שקבעו חז"ל להודות ולהלל בהדלקת הנרות על נס פך השמן, והרי היו יכולים לכתוש שמן ולהדליק את מנורת המערכה, אלא שהיה המנהג בבית המקדש להביא שמן מעיר ששמה תקועה שהיא "אלפא לשמן", שהשמן שלה ראשון ומובחר לשמנים כאות א' שהיא ראשונה לאותיות וכמבואר במשנה מנחות פ"ח מ"ג, וכיון שתקועה היתה מרוחקת מרחק ארבעה ימים המחייב ללכת ארבעה ימים הלוך וארבעה ימים חזור, לכך עשה הקב"ה נס שפך השמן ידלק שמונה ימים (אבודרהם).
ולכאורה פלא, הלא "כל הארצות היו כשרות אלא מכאן היו מביאים" כלשון המשנה שם, ולשם מה היו צריכים את נס פך השמן שעליו קבעו את עיקר ההדלקה בחנוכה?
אלאשדקדק הקב"ה לקיים רצונם של הצדיקים להדליק כפי הנהגותיהם ונעשה נס כדי למלא את רצונם של הצדיקים וכפי שרואים בגמרא אצל רבי פנחס בן יאיר, שבהנהגותיהם ובסייגים של הצדיקים מעבר להלכה מתגדלים ומתקדשים הם ומאירים לעם ישראל את הדרך.
רבינו הגדול מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטינמן זצוק"ל, נסתלק בערב חנוכה וכשחזרו רבבות אלפי ישראל מהלווייתו הזדרזו להדליק את נרות החנוכה בזמן, ויש שנשארו כאורחים אצל משפחתם בבני ברק ושם הדליקו את נרות החנוכה. אין ספק שהסתלקותו דווקא ביום בו מתחילים להדליק את נרות החנוכה, רומזת ומעידה על התופעה הפלאית איך הקב"ה שסובב את נס פך השמן כדי לקיים את רצונם של הצדיקים בימים ההם, אף בזמן הזה הוליך את רבינו כרצונו למעלה ממאה שנה בהנהגותיו המופלגות ובסייגים הרבים שגדר לעצמו במיעוט אכילה ושינה, בבריחה מהכבוד ובקדושה יתירה שכמעט אינה מצויה בדורות שלנו, וכל זה כדי להאיר לעם התורה את הדרך להיות מוסיף והולך.
סייגים שאימץ רבינו הגדול זצוק"ל על עצמו
נכתוב מעט מהסייגים שאימץ רבינו על עצמו:
רבינו מלבד מה שהיה אוכל רק את המינימום לקיום גופו לא היה אוכל אצל אחרים כלל ובוודאי שלא בשמחות וכשהיה אוכל היה זה רק ממה שהביאו לו מביתו.
רבינו היה נזהר מאד בחתימתו, ואמר לי: "חתימה חותמים רק כשכלו כל הקיצין, חתימה נשארת לעולם, וזה לא טוב, ואני חותם רק כשאין אפשרות אחרת".
באחת הפעמים נכנסתי לבקשו שיתערב למנוע הקמת ישיבה בסמיכות לסמינר לבנות, ונכנסתי יחד עם הגרמ"ש קליין שליט"א שהביא מכתב בנושא שכבר חתם עליו מרן בעל שבט הלוי זצוק"ל ובקשנו שיצרף את חתימתו. נענה מרן ואמר: "מדוע מוכרחים לחתום והרי אפשר לסדר נושא זה אף מבלי לחתום". ומיד זימן אליו את ראש העיר דאז הרב יעקב אשר שליט"א שסידר ענין זה על הצד הטוב ביותר.
וכן נכנסתי אליו לחתימה על ענין מסוים שתמך בו, ואמר לי אני מסכים עם הכתוב אלא שאני חושש מה יעשו עם חתימתי בעתיד, ולא חתם.
וכן בחתימות שכבר היה חותם, במיוחד על צדקות, היה מדקדק מאד על הכתוב, ובפרט על התארים שהיו מוסיפים לנזכרים במכתב, וכשהיה נצרך לחתום, היה מצרף לפני החתימה 'גם אני מצטרף', ואמר 'איני רוצה לקחת אחריות על הנאמר' אבל צריך אני לחתום לכן אני חותם בצורה זו.
פעם באתי לבקשו שיחתום על מכתב תמיכה למוסד חשוב שהיה יקר לליבו ואף הכירו היטב, וחתם 'גם אני מצטרף', ובקשתי שיחתום את שמו ללא תוספת 'גם אני מצטרף' שהרי מוסד זה יקר לליבו ומכירו, ולא הסכים, ואמר לי בתקיפות שרק בצורה זו הוא מסכים לחתום, ובלי זה אינו חותם! ואף הסכים להוסיף ברכה לתורמים, ובלבד שלא לשנות את חתימתו.
כן בענייני הסכמות היה נמנע מאד מלתת הסכמות לספרים, ואף בפעמים שנתן השתדל לכותבם כמכתב ברכה לרגל הוצאת הספר, ולא כהסכמה על הנכתב. באחת ההזדמנויות אמר לי, "הלא רבי משה שמואל ורבי מיכל יהודה עושים זאת בשמחה ולי זה גורם צער, מדוע באים לבקש ממני?"
היה משבח מאוד את האברכים
רבינו לא היה סובל גוזמאות וכמה פעמים שאמרתי לרבינו על זה וזה שהם ת"ח, אמר, "במה הוא נקרא ת"ח, האם הוא יודע את הש"ס?!" ולשאלתי מי נקרא תלמיד חכם, אמר רבינו: "רבי חיים ברמן מישיבת פוניבז' שכולו תורה נקרא תלמיד חכם", ובכלל היה משבח מאד את האברכים הלומדים תורה מעוני שהם מקיימי העולם.
כן בענייני הספדים היה נזהר מאד מגוזמאות והשתדל שלא להספיד כלל, והספיד רק יחידי סגולה ובמילים מועטות. התבטא מספר פעמים כי דבר זה יכול להזיק לנפטר, ואף בצוואתו ציווה על כך שלא יכנוהו צדיק וגאון שלא יתבייש על ידי כך למעלה.
וזכיתי לראות שאף משמים סייעו בידו לשמור על הנהגתו זו, ומעשה שהיה בסוף ימיו של רבינו כשכבר נחלש ולא עמדו לו כוחותיו כבעבר, והביאו לפניו מכתב אודות אדם חשוב ממקורביו וביקשוהו שיצרף את חתימתו, ומיאן רבינו ללא כל סיבה הנראית לעין, ואף שהיה מכתב זה כבר חתום על ידי כמה מגדולי ישראל וראשי ישיבות.
בקשוני שאכנס לפניו לשכנעו לחתום על המכתב ונכנסתי לפניו לפנות בוקר (ע"י נכדו שהיה מסור מאד לרבינו הג"ר גדליה הוניסברג שליט"א) ובקשתי אף אני, ואמר לי: "אני כבר חלש וקשה לי להיכנס לעניינים עד הסוף ולכן אינני חותם כי אינני יודע על מה מחתימים אותי". ואף שאמרתי לו כי רבים וטובים לוקחים אחריות על הענין, סירב לחתום.
והיה הדבר לפלא שבחולשתו הנוראה – שבדרך כלל אנשים במצבים אלו חותמים בקל – קיבל כוחות מיוחדים לעמוד בכל תוקף על הנהגותיו, וראיתי בחוש איך שצדיקים הקב"ה מוליך אותם כרצונם, מן השמים מסייעים ביד הצדיקים לעמוד בהנהגתם הקדושה שכל הנהגתם דברי אלוקים חיים היא.
