המדרגות הרחבות שהוקמו למרגלות הבית הגדול ברחוב רשב"ם 23, הבית שהיה לתל תלפיות בדורות האחרונים, הומות אדם.
מבוגרים וצעירים, מכל החוגים והעדות עולים ויורדים לנחם את בניו של אביהם ורבם של ישראל מרן שר התורה הגר"ח קניבסקי זצוק"ל, אשר נטל עמו את כל חמודות העולם ונטש אותנו לאנחות, דור יתום וכואב, שמרן זצוק"ל שימש לו כאב רחום וכחומת מגן מפני כל צרה, חלילה.
לצד הבנים האבלים ניצב נאמן הבית, הנכד המסור הרה"ג ר' יעקב ישראל קניבסקי שליט"א, שעמד לצד סביו הגדול ושירתו נאמנה כל השנים בעזרה העצומה לכל בית ישראל. בין המוני המנחמים שאינם פוסקים מלבוא, ניאות לשתף את קוראי 'במה' בתחושות והרגשות ביום שאחרי האסון הכבד לכל בית ישראל.
מה המחשבות שחולפות אצליך בימים האלו?
לפני כמה שנים, הגאון רבי חזקיהו יוסף שרייבר שליט"א, ת"ח גדול ובר סמכא, אמר לחתנו שהוא דוד שלי, 'תגיד להם שכל יום ויום שהם יושבים אצל הרב ורואים את ההליכות שלו וסופגים את הדברים שלו, שיחרטו על לבבם כל צעד ושעל, כל נקודה ונקודה, כי יבוא יום ולא יאמינו להם שהיה כזה יהודי'.
אנחנו היום בסך הכל ימים בודדים אחרי הפטירה, יומיים היו לנו לעכל שתהיה לוויה ועכשיו בתחילת השבעה, באופן אישי על הרבה דברים שאני שומע ורואה, אני מסתובב אחורה ולא מאמין שהייתי מטר ליד הדברים הללו שאירעו. היינו בתוך בועה של שכינה, של קדושה, של אטמוספרה רוחנית גבוהה, עכשיו פשוט נחתנו לעולם המעשה ואנחנו מסתובבים אחורה ולא מאמינים שהיינו חלק מהדבר הזה.
אני מאמין שההרגשה הזאת תלך ותתעצם ככל שיחלוף הזמן והיא מקיפה את כל השטחים, בתורה זה פשוט כך, עמל התורה המופלג, גם במידות טובות, ביראת שמים, בדקדוק ההלכה, בבין אדם לחבירו.
מאז היותי ילד התרגלתי לחיות בצילו הגדול. אבי (הגאון רבי יצחק שאול) שליט"א, בן הזקונים, היה מאוד קשור אליו באופן לא רגיל. לא שדיברו או נפגשו פעם או עשר פעמים ביום, אלא כל מהלך היום הכל יחד, אין יום בכל הזמן בלי סבא, מתחיל מהתפילה בבוקר, הלימוד אחרי התפילה, אבא יושב לידו ואני גדלתי ביניהם, כך בתפילה וכך בלימוד.
איך היה גדול הדור מתנהג אליך כסבא?
הוא היה הרבה יותר מסבא, כמו אבא שלנו גדול, ברמה שהייתי יושב לידו בתפילה כילד, הייתי צריך להצביע בסידור והיה בודק אם אני מתפלל כמו שצריך, ובברכת כהנים להיות מתחת לטלית שלו, ובתפילות השבת בשחרית ובמוסף מתפלל איתו. המשיך בהתעניינות שלו מה למדו בחיידר וכשעליתי לישיבה קטנה היה אומר לי תשלח לי מכתבים ואענה לך תשובות, ואם לא הייתי שולח היה שואל למה אתה לא שולח לי מכתבים.
לפני שבוע, בהשגחה מופלאה, התקשר אלי אברך שלמד איתי בחיידר ואומר לי, 'מצאתי משהו מעניין'. הוא הביא לי מכתב שהרב כתב לרב'ה שלי בכיתה ו' בתשב"ר, וכך כתוב בפתק: 'לכבוד הרב'ה, בחנתי בשבת את נכדי יעקב ישראל קניבסקי על מה שלמד במשך השבוע בתלמוד תורה וידע יפה מאוד וניכרת ההשקעה של הרב'ה'.
לא ידעתי מהמכתב הזה עד לפני שבוע, פעם ראשונה שראיתי את המכתב. אדם שלומד כל יום סדר יום מלא וגדוש שאדם מן השורה לא יכול ללמוד במשך חודש, ומקבל קהל וכותב ספרים ועונה לשבעים מכתבים ביום בממוצע, ואנשים כל הזמן ניגשים אליו, מספיק לא לשכוח את הדברים הקטנים האלה, לכתוב מכתב לרב'ה של הנכד, אלו דברים מדהימים וגדלנו לתוך זה. היום אנחנו מסתכלים על זה ולא מאמינים שהיינו בתוך הסיפור הזה.
האם היה נותן מוסר או גוער בנכדים והנינים?
רוב הדברים הוא לא דיבר איתנו עליהם ולא עשה מעצמו עסק, ראינו את המציאות הזאת בצורה כל כך ברורה שאלו הדברים החשובים בחיים. אף פעם לא נתן מוסר ולא צעק, אבל רואים סבא שהדבר שהכי מעניין אותו ללמוד, שום דבר אחר לא מעניין אותו חוץ מלימוד, אין ספר בבית שלא ידע היכן נמצא ומה כתוב בו מתחילתו ועד סופו, אין דבר כזה שלא היה עם ספר ביד. כל הזמן סביב תורה".
לימוד וזמירות שבת
כל השבוע הסתובבו המוני בית ישראל בבית הצנוע. בשבת בעיקר הייתם בני המשפחה עם מרן זצוק"ל. איך הייתה נראית השבת במחיצתו?
שבת זו גם הייתה דוגמה איך הכל סבב אצלו סביב התורה. בליל שבת ישבנו איתו בסעודה, הוא יושב ומסתכל, עושה קידוש ואז נוטל ידיים. מביאים לשולחן את הדגים ובינתיים הוא מסיים ראשון כי הוא לא אוכל הכל, ומיד מסובב את הכיסא ופותח מהסטנדר את הספרי על פרשת השבוע ללמוד את המדרש רבה, להמשיך ללמוד, ואז הוא אומר באמצע: 'נו, בת שבע, אפשר לברך?'… וסבתא הייתה אומרת, 'לא, יש מרק'… 'אה, טוב'… וממשיך ללמוד.
מגיע מרק, הוא שר את הזמירות במנגינות שלו, את כל הזמירות שאבא שלו היה שר. הוא הקפיד על כל הזמירות, גם בליל שבת וגם בסעודה בבוקר. את הזמירות אמר בלי לסחוב וגם בלי שום זיוף, מסיים לשיר את הזמירות וחוזר לספרי. ואז הוא שואל, 'נו, אפשר לברך?' סבתא אומרת 'לא, יש עוד עוף ובשר לכבוד שבת'… והוא יושב ולומד וזה מה שמעניין אותו.
בין לבין הוא לומד, כל הזמן לומד, הוא מספיק לסיים את הספרי, מדרש רבה, תוך כדי הסעודה, בזמן שכולם פטפטו הוא כבר מסיים עוד דף ועוד דף. אלו דברים שאתה גדל עליהם, זה מה שמעניין בחיים, לא מעניין אותו שום דבר אחר.
האם מרן זצוק"ל הכיר את כל הנכדים?
רק את הנכדים שדיברו איתו בלימוד. יכול להיות נכד שלא מדבר איתו בלימוד והוא לא מכיר אותו ופתאום מגיע חתן חדש למשפחה ומתחיל לדבר איתו בלימוד וסבא מכיר אותו. הלימוד זה מה שחשוב.
זמן לכל
כנכדים הרגשתם שההקרבה למען כל בית ישראל הייתה אולי על חשבון המשפחה?
להיפך. סבא לא פספס אף שמחה משפחתית בגלל היותו מתמיד, או לא התייחס כראוי לאשתו בגלל שמתמיד. את שתי הארוחות כל יום הקפיד לאכול רק עם הרבנית, לא משנה מה קורה. כמובן הארוחות היו קצרות, אבל רק עם הרבנית. בכל יום היה הולך לאחותו האלמנה לבית, כל יום! במוצאי צום היה לוקח עמו גם את הרבנית והיו שוברים את הצום בבית אחותו האלמנה. אין ויתורים. היה מגיע לשמחות של כל בני המשפחה ולא מפספס כלום, לא שלום זכר ולא ברית. מגיע כמה זמן שצריך להיות, לעיתים גם זמן קצר מאוד, אבל הקפיד לבוא. כל הלימוד וההקרבה למען כלל ישראל לא הייתה על חשבון בני המשפחה כלל. לכל מה שצריך היה זמן.
אלפים ורבבות חשים הכרת הטוב עצומה על המסירות שלך לרבן של ישראל כל השנים ועל הדאגה שלך לכל כך הרבה אנשים להכניס כל יום למרן זצוק"ל, לשאלותיהם ולבטיהם, ומתן עזרה וסיוע שהגשת ללא סוף.
אני לא מתיימר להיות עניו… אבל מה שהשתדלנו לענות לכל אחד ולהכניס כל מי שיכולנו, לא כי היינו אנשים מיוחדים אלא לא הייתה אפשרות אחרת, אתה יושב עם סבא כזה גדול שכל מה שהוא יושב בקבלת קהל זה לא בשביל עצמו או בשביל לנהל את הדור, אלא מקדיש מהזמן הכל כך יקר שלו לשמוע את היהודי המסכן שיש לו בעיה בשלום בית וההוא שאשתו חולה חלילה וכו', בשביל לעזור לעם ישראל, כל אחד שיש לו צרה, חלילה, ולא משנה כמה כסף יש לו בחשבון הבנק ומה שם המשפחה והמוצא שלו, הוא יושב עם כולם שווה בין שווים, לא מעניין אותו כלום. כשאתה יושב עם כזה סבא ושם אותך לידו שתעזור לו כדי לשמוע את האנשים טוב וכדי שלא יהיה בלגאן, אתה מרגיש שזה התפקיד שלך לעזור לסבא לענות לכולם ולכבד את כולם ולתת את המענה הנכון לכולם.
כשאתה יודע שאתה עושה משהו כל כך עצום, טוב ומועיל, יוצא כל יום מקבלת קהל עם סיפוק עצום שהועלת לכך כך הרבה אנשים, לאחד מסייע בסגירת שידוך, לאחר בכך שאישתו הולכת רגועה לחדר לידה, ואחר לטיפול רפואי וכל הדברים שהרב הכריע ללא סוף, הרגשת סיפוק עצומה ממלאת אותך וכל היתר הופך להיות שולי לגמרי.
איך ממשיכים מכאן?
כל אחד ינסה לקחת משהו ממנו מדרכיו, מהקביעות, מכח ההתמדה, לא לוותר על שום דבר. החברותא שלו רבי צבי רוטברג שליט"א, למד איתו את כל התורה במשך 16 שנים, למדו את ההלכות הקשות ביותר, קידוש החודש, עירובין, בעקביות, יום אחר יום, לא מנה אם יש כח או אין כח. פעם אחת הגיע לסבא ללמוד איתו וסבא שכב במיטה באפיסת כוחות. הרב רוטברג אמר לו, נלך. סבא אמר, 'לא, נלמד לפחות שתי דקות שלא לבטל את הקביעות'.
זה דבר שכל אחד מאיתנו יכול לקחת על עצמו בהיקפים לפי מה שמסוגל, לקבוע קביעות שהיא בגדר חוק בל יעבור. לסבא היו קביעויות במשך כל היום, לימודים, חובות שכולם יודעים והספרים, אבל כל אדם יכול לקחת מההנהגה הזאת ולקבל על עצמו משהו שיהיה חוק בל יעבור.
צילום: שוקי לרר
