לשיחה נדירה ומיוחדת זכינו במעונו של הגאון הגדול רבי בנימין אלישיב שליט"א, בנו של אביהם ורבן של ישראל מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, נשיא רשת הכוללים "תפארת בחורים", במלאת עשור שנים להסתלקות אביו הגדול, רבן של כל בני הגולה זצוק"ל, עמוד האש שהלך לפני המחנה, אשר ביתו הצנוע ברחוב חנן 10 בירושלים היה לתל תלפיות לעולם היהודי כולו, ללמוד מעט מדרכיו והליכותיו.
***
הגאון הגדול רבי בנימין אלישיב שליט"א, בחזותו ובכל סדר יומו מזכיר את אביו הגדול. אי אפשר לראותו ולא להתגעגע למרן זצוק"ל, אשר מפיו כולם היו חיים ומצפים לברכתו ודעת תורתו הבהירה.
בנו הגאון הגדול שליט"א, כמנהג אביו הגדול, הסתגר כל השנים מבוקר עד לילה בבית המדרש עם הספרים, העט והמחברות. כאשר התגלו ויצאו ספריו הבהירים בעומק עיון הפשט על כל סדר קדשים "יד בנימין", הם שהודיעו שבחו. ידוע שרשכבה"ג מרן הגראי"ל שטינמן זצוק"ל, היה משבח את הספרים הללו שהם מחנכים על אופן הלימוד הראוי ועל מה נכון להתעכב, והיו אצלו בשימוש רב.
חמיו, מרן ראש הישיבה הגרמ"י ליפקוביץ זצוק"ל, הוא שטרח והפציר שיעמוד בראשות כולל וינחיל מתורתו לכלל. ואכן, מהכולל שהחל בחיי חיותו של אביו מרן זצוק"ל ובברכתו, עם עשרה אברכים, עלה והתרחב להיות ישיבה על קברו של מרן זצוק"ל לכמה קבוצות מבוקר השכם ועד אישון לילה בבית המדרש העתיק "תפארת בחורים" במאה שערים, ועוד נוספו סניפים בכל רחבי הארץ וכיום מונה רשת הכוללים למעלה ממאתיים ושישים אברכים בלע"ה, בני עליה, ת"ח מופלגים, כאשר התרחב גבולו בתלמידים ומבקשים מכל רחבי תבל הנועצים עמו בכל פרט.
סגנון דבריו מזכיר את אביו הגדול זצוק"ל, בקוצר אמרים, בבחינת מועט המחזיק את המרובה. בשורות הבאות מובאים דברי הגאון הגדול רבי בנימין אלישיב שליט"א, אודות דרכיו ואורחותיו של מרן זצוק"ל.
עיסוק בשבח הצדיקים
ראשית עלינו לדעת שלהתעסק בשבחי הצדיקים זה מצוה גדולה, ומקיימים בזה 'והלכת בדרכיו', וכמו שכתוב במדרש על פרשת פנחס שהקב"ה "מתעסק" לפרסם שבח הצדיקים, וידוע מה שאמר ה"חפץ חיים" על עקבתא דמשיחא, שאמרו חז"ל, 'מה יעשה אדם וינצל, יעסוק בתורה ובגמילות חסדים', ואמר שאם כתוב 'יעסוק' היינו ממש 'עסק', לחשוב איך ירוויח יותר, וכך יש לומר בסיפור שבח הצדיקים שזהו 'עסק' מה לומר שיהיה לתועלת.
גדולי ישראל פרסמוהו
בבואנו לדבר על מרן אאמו"ר זלה"ה, דומני שהוא מהיחידים שלאורך כל הדרך דווקא גדולי ישראל הם שפרסמוהו לציבור, עד כמה שתלוי בו היה נשאר צדיק פרוש נסתר, ואין על גביו אלא ד' אלוקיו. וזה דבר שצריך חיזוק להרבה שעוסקים כמה שנים בתורה ויש שנשברים בלי 'משרה' – 'שטעלע', והאמת שזו המשרה הכי חשובה להעמיד את כל העולמות בעסק התורה, ומי שפעל עם ק-ל יבוא ויטול שכרו, תלמוד תורה כנגד כולם.
נולד אחרי הרבה תפילות
ידוע שאאמו"ר נולד לאחר קרוב לעשרים שנה של עקרות ותפילות, ואז הסבא, מרנא ה"לשם", בירך את אמו, ונולדה נשמתו הגדולה שה"לשם" התבטא עליו שיהיה לאור עולם.
תמיד אומרים, וכך האמת, כמה המעלה של דבר שהתפללו עליו הרבה. יש ביטוי 'ילד של תפילות', ומורי חמי הגרמ"י ליפקוביץ זלה"ה, היה אומר, שראה בתלמידים שילדים שהתפללו עליהם, או שנולדו מאוחר, או שהיו קשיים בילדותם וההורים התפללו, לבסוף – הם נעשו היותר מוצלחים.
מצא דרכו בלימוד שליבו חפץ
במעלליו נתנכר נער שהיה שקדן מופלא והספרים היו חבריו ורבותיו, וכמו הרבה עניינים בסדר גדילתו, גם דרך זו ללמוד לבד כל החיים זו דרך מיוחדת שהקב"ה סלל עבורו לגדול, ואפילו לו לא היה קל כאשר סיפר לנו פעם, אך חזר והתחדש והתגבר.
וכאמור, אין זה מתאים לכלל, אבל הנקודה ששייכת לכולם, שהוא מצא את דרכו שבו לבו חפץ, וכשיש 'גישמאק' בלימוד, אפשר ללמוד וללמוד שנים על גבי שנים ולהתענג.
ואת צנועים חכמה
כבר לאחר בר מצווה ה"לשם" היה מלמד אותו יסודות בקבלה וכנודע השתמש בו להעתיק מפיו פרקים שלמים בספרו הגדול. כאשר שמע זקני רבי אברהם את הסבא לומד איתו דברים כאלה, תמה על זה, אבל ה"לשם" ענה: "אל תדאג הוא יצטרך לזה"… ובוודאי דברי ה"לשם" התקיימו.
וזו נקודה חשובה לציין, שכל מה שהתעסק בחכמת הנסתר, לא ידוע לנו כלום, ממש כמו שכתוב 'ואת צנועים – חכמה', שכל כמה שיותר מצניעים, כך יותר מצליחים בחכמה.
בענין הזה סיפר לי פעם ש"ב הרב וולפא, שהיה לומד עם הגר"ח שמואלביץ, ותחת אחד השיחים סיפר לו בשם אביו, שבשנים ההם הנובהרדוקע'ר החל ללמוד קבלה עם ה"לשם", ופעם הלך עם ה"לשם" ברחוב וילד אחד קרא לעברם 'הנה עוד מקובל', ותיכף החליט לפרוש מהלימוד הזה, 'אם זה כבר נודע, אז לא שווה'. עד כדי כך.
ואגב, על הקשר בין הסבא רבי יוסף יוזל מנובהרדוק זי"ע ל"לשם", יש סיפור נורא. כנודע, היה גיבור חיל, החזו"א היה מכנה אותו 'נחושת' על גבורתו. הסטייפלער היה מתאר על אומץ לבו בגיבורים, שלא פחד מכלום, הלך בין האויבים הרוסים בלי כל התפעלות.
והנה, לילה אחד נקלע לעיירה שאוול והתארח ללינת לילה אצל ה"לשם" שנשאר ער ולמד לבדו. באמצע הלילה התעורר רבי יוזל בבהלה, שמע קול מסתורי לומד עם ה"לשם" ואין שם שום איש נוסף. מרוב מורא שכינה נפל ממיטתו. הוא, שהיה הגיבור והאמיץ הגדול, ככה נבהל.
בבוקר שאל את ה"לשם", 'מי זה היה, מי למד איתך?'. ה"לשם" ענה, 'אל תשאל הרבה, אתה מדי פיקח להבין לבד'…
העיקר ללמוד בהבנה
כאמור, אאמו"ר היה לומד לבד, אבל היה מתעקש ללמוד כל דבר בהבנה עד הסוף, ועשה לעצמו דרך של משא ומתן כאילו יש כנגדו חברותא, שאם יאמר כך, זה קשה מכך, ואם יאמר כך, זה קשה מכך, אלא בהכרח לומר כזה וכזה. בצורה הזו הגיע להרבה 'נפקא מינה' בדרך הלימוד, וכשהיו שואלים אותו היו נדהמים שכבר חשב וחישב הכל בתוך הסוגיא.
באמת, זה היה אצלו העיקר, ללמוד בהבנה, ולכן היה נגד שילמדו ו'יתפללו דפים' כלשונו. כאשר היו נבחנים אצלו מועמדים לדיינות, החלק העיקרי במבחן היה לעמוד עליהם האם הם מונחים בעומק הסוגיות ושיטות הראשונים, או שרק שיננו את מסקנות הפוסקים, והיה אומר שאלה שיודעים טוב מהשורש, לא במהרה ישכחו.
התפעלות הרב בענגיס
ידוע שזקני הגאון הצדיק רבי אריה לוין גילה אותו ולקחו לחתן והוא גם שדחף אותו שיכירו אותו גדולי ישראל הרב פראנק והרב בענגיס.
הרב בענגיס גר בשכנותו והיה מטייל עמו יום יום ברחוב ודיבר איתו בלימוד בכל חלקי התורה. כל כך התפעל ממנו עד שסמך אותו להוראה בגיל 27. בכתב הסמיכה הזה כתב עליו, 'בקי בכולא תלמודא'. וצריכים לדעת מי היה הרב בענגיס, בדור הזה לא מכירים גדולתו בעיון ובקיאות, ידע את הש"ס ישר והפוך, כך שהמושגים שלו בגדלות היו נוראים ממש.
כניסתו לדיינות
כשהיה בביתו לפי מצב השנים ההם, חרפת רעב של ממש, הסבא ועוד שרצו לדאוג לו, הכניסו אותו לדיינות. הוא היה אז צעיר ונכנס לשבת עם האריות הגרצ"פ פראנק והרב קלמאס במותב בי דינא. תיכף במושב הראשון אאמו"ר חקר את אחד מבעלי הדין שלפניו, וכבר בתוך השאלות 'נשבר' והודה ששיקר. הרב קלמאס כל כך התפעל ואמר שרואים את הסייעתא דשמיא שלו לכוין לאמת.
כך גם היה מספר הרב משה דוד טננבאום, המנהל הראשון של ועד הישיבות, שהיה טוען רבני אחד שאמר תמיד, 'מהרב אלישיב אני מפחד, אם הוא במושב בית דין אני לא מייצג'… וכל כך למה? כי הרב היה שומע ושותק, שומע ושותק, כשהפנים למטה. ופתאום כשנשמע שקר היה מרים את העיניים ומביט במבט חודר. הוא ראה כזו פקחות ורוח הקודש, אמר "ממנו אני מפחד!"…
כך היה ידוע בעולם הדיינות, שבחיי הרב כל דבר היו בוחנים 'מה יגיד הרב אלישיב' כי היה חותם של אמת, ומשמיא קא זכו ליה שהעמיד והציל כל מה שהיה אפשר מהשנים ההם ועד השנים האחרונות ממש.
למד תורה לשמה
הג"ר יוסף צבי שציגל, היה בן בית אצל החזון איש והוא סיפר שפעם החזו"א למד עם הסטייפלער זצ"ל והגיעו לירושלמי מוקשה וניסו לומר איזה פשט, אך היה בעיניהם דוחק. בשנים ההם היו חילופי מכתבים בין אאמו"ר למחותנו הסטייפלער, ושלח לו אם יש לו ביאור בזה. כאשר החזו"א קיבל את תשובת אאמו"ר, אמר בהתפעלות: "כזה פשט יכול לומר רק מי שלמד תורה לשמה מקטנותו".
גדולתו בכל דרכי הלימוד
על בקיאותו העצומה ידעו כולם, שאי אפשר 'לחדש' לו שום ידיעה, הכל ידע וחישב. הנקודה המעניינת שמכח עיונו בספרים השיג גם את דרכי ההבנה המקובלים בעולם הישיבות, כך כאשר בן דודו הג"ר מנחם ציוני הביא לו מתנה את הספרים שיצאו אז – 'שערי יושר' ו'לבושי מרדכי', הרב למד אותם מכריכה לכריכה ואף ציין והגדיר במה זה שונה מזה. הדברים הגיעו אל המשגיח דישיבת חברון הג"ר לייב חסמן זצ"ל, שהיה תלמיד של שניהם, והתפעל מההגדרה הקולעת, ואמר למוסר השמועה, "תדע שהרב אלישיב הוא מבין גדול".
מספרים שהרב מבריסק שמע בשמו שמועות בלימוד והתפעל ממנו, ושלח כמה פעמים שיבוא לשיעור, אבל לא היה זה לפי כוחותיו של אאמו"ר. ואמנם בימים ההם היו יושבים באוהל שרה מבניו ומשפחתו וביניהם רבי דוד סולובייצ'יק, ולמרות שלמד לבד, מידי פעם היו מדברים איתו ומוסרים שמועות מאביהם.
כפי שאמרנו, הנבחנים לדיינות אצל אאמו"ר, היו צריכים לומר שטיקל תורה בשרשי הסוגיות. והנה אחד הנבחנים אמר לעצמו, הרב אלישיב לא מצוי בספרי הלמדנות, ומשכך לא טרח להכין בעצמו אלא אמר סימן מאחד הספרים שכך 'ראה'. הרב אלישיב שמע והגיב: 'נו, שטיקל יפה, אבל זה כתוב כבר'…
מרן הגר"ג אדלשטיין סיפר פעם בהתפעלות שפעם כאב לרב אלישיב איזו שאלה בקדשים, ואמר לחתנו, גיסי, הג"ר אלחנן ברלין, שיציע השאלה לפני הלומדים בבריסק. הג"ר יהושוע בער תירץ מה שתירץ ור' אלחנן בא לרב לומר לו התירוץ. תיכף שראה אותו הרב אמר לו בטח הם רוצים לתרץ מתוספות ישנים… באמת אין לזה קשר, תראו את הרא"ש במקום פלוני ותבינו"…
כמו כן סיפר מרן הגר"ג שפעם שאלו איזו שאלה הלכתית, והרב פסק מה שפסק, ואמרו את הפסק לג"ר יהושוע בער והתפלא: 'הלא זה נגד ש"ך מפורש'. למחרת באו לשאול שוב, והרב פסק כמו הש"ך, שאלוהו למה אתמול הרב פסק אחרת? ענה להם: "וכי אתמול ציינתם את הפרט הזה?"… הודו ששכחו. "אם כך לא הצגתם את השאלה כראוי ולכן כך השבתי"… כשחזרו אל הג"ר יהושוע בער, אמר בהתפעלות, 'צריכים ממנו דרך ארץ'.
עוד שמעתי מתלמיד הגר"מ סולובייצ'יק שסיפר להם: פעם הסתפקו בביהמ"ד של הגרי"ז בסוגיא קשה בקדשים, ניסו בכה וכה ולא באו לכלל בירור, והגר"מ סולוביצ'יק זעק לאביו בכאב, "מה נעשה למעשה מחר כשיגיע משיח", ה'בריסקער רב' ענה בקצרה: 'אל דאגה, יש אברך צעיר באוהל שרה (הרב אלישיב) והוא כבר יגיד מה לעשות'.
מן ההר אל העם
אאמו"ר, כמה שהיה 'על ההר' היה מאוד אכפתי על הצעירים בגילאי ישיבה קטנה, שצריכים לעודדם שלא ישברו בתחילת דרכם בלימוד. הרב דרזי סיפר שהיה לרב קרן מיוחדת עם מלגות והיה נותן בצנעא לאותם שעסקו בזה כדי שיצליחו אותם הצעירים, וכשנגמר הכסף, עשה על זה השתדלות שיתרמו שוב, נגד טבעו, מרוב החשיבות שייחס לזה.
היה אצלנו בביהמ"ד בחור צעיר שרצה לחבר ספר באיזו סוגיא בהלכה, ובא אל הרב לבקש ברכה. היה אז יום מאוד עמוס ודוחק, וכולם עברו לפני הרב במהירות, וגם הבחור אמר שרוצה לחבר ספר בענין זה וזה והרב בירך 'תצליח'. כפי הנראה, אאמו"ר הבחין שצריך יותר עידוד, ולמרות שהבאים בתור דחקוהו הלאה, קרא הרב אחריו שוב בחיבה, 'תצליח!'. והעיד אותו בחור שמכח אותה החיבה קיבל חשק גדול לכתוב ואכן עלה ונתעלה.
אם הזכרנו "מחברים", הייתי מעורב פעם באיזה ענין שהיה תלמיד חכם צעיר מחוץ לארץ, עילוי ממש, וחיבר קונטרס בלימוד, ורבו היה המנהל של חברת 'עזרת תורה', הג"ר נפתלי צבי ריף זצ"ל, והיה מתפעל ממנו מאוד ורצה להביא לו 'הסכמה' מהרב אלישיב.
אאמו"ר קיבל את הקונטרס ועיין בו כמה רגעים, עד שהגיע למקום שהגיע, סגר את הקונטרס בחוסר שביעות רצון. שאלנו מה הענין ואמר שראה שכותב בחוסר כבוד הראוי לקודמים [שם כתב דלא כהגרש ירחים], ואי אפשר להסכים על זה. וכמובן – זה ענין דרך ארץ קדמה לתורה, והתורה אינה שוכנת באמת רק במי שיש בו מדות טובות.
זה היה הרב, שישב ולמד עשרות-עשרות שנים בצנעא, ותורתו הכריזה עליו בגלוי והוכר בכל העולם בהתמדתו וקדושתו, ושפט את ישראל בצדק והורה כדת מה לעשות ונהנו ממנו עצה ותושיה ומפירות מעשיו בעולם ההלכה והדיינות נהנים כל ישראל. יה"ר שיעמוד עלינו ועל כל ישראל למליץ יושר שנזכה לגאולה השלימה ברחמים בב"א.
