1.
אם יצא לכם פעם, פעמיים או יותר לשאול את עצמכם למה ילדים לא מגלים ענין בהבטחות שאתם מבטיחים להם, או, בכלל במילים שלכם – אלו המדברות על העתיד הקרוב והקרוב יותר, מסתבר שלקיתם בלי להתכוון בתסמונת ההבטחות הנצורות לעומת קיומן הדל…
זה נכון שהבטחות משיגות לעיתים שקט מיידי, או מאמץ נוסף, אך הבטחות ללא כיסוי, גורמות להרס האמון בהבטחות ולאדישות לנוכח מילים.
בילדותי, השתתפתי באופן קבוע בפעילות 'הנוער האגודתי'.
מכיוון שלימודינו הסתיימו בשעה שתיים, הוקמו מסגרות להעסיק אותנו בשעות אחר הצהריים. בארבע היינו הולכים פעמיים בשבוע לנוער האגודתי ברחוב בית"ר (בחיפה) ולאחר מכן למתמידים של חסידי גור ברחוב חרמון (מדי יום ביומו).
הפעילות בנוער האגודתי הייתה מחולקת לשניים. בתחילה משחקים ולאחר מכן שיחה עם המדריך, ומפעם לפעם פעילויות חוץ.
בתקופה מסוימת, היה מדריך אחד שהבטיח לנו שאם נקשיב לשיחות שלו (דבר שהיה מופרך לחלוטין לאור העניין המועט שהן עוררו אצלנו ולאור יכולותיו המוגבלות בכל הנוגע לעניין הפעוט הזה ששמו משמעת), הרי שנזכה להפתעה שמעולם לא חווינו כמותה וגם לא נחווה כמותה בעתיד.
כמובן שהבטחה מסוג זה גירתה את הדמיון שלנו ומכיוון שבחיפה באמת לא היו אטרקציות רבות, ואם נדייק יותר, לא היו בכלל, התחלנו להקשיב לו או לפחות לעשות את עצמנו מקשיבים לו מתוך תקווה שאכן נזכה לאותה הפתעה שלא חווינו ולא נחווה.
ואז הגיע הזמן שלו לפרוע את השטר.
2.
הוא דיבר כל הזמן על ההפתעה, ועל פי אופן דיבורו הבנו שזה הולך להיות באמת משהו מיוחד. אתה מסתכל על בנאדם, אתה יודע שיש לו משהו באמתחתו ושהוא מחכה לרגע שיוכל לשתף אותנו. זה היה ברור, זה היה באוויר, וממילא לא עצמנו עין מרוב התרגשות.
ואז זה הגיע.
התכנסנו בבית הכנסת של צא"י שם התקיימה הפעילות.
הוא שם בריסטולים שחורים על החלונות כדי שיהיה חושך מוחלט.
ואז… החל המופע שמעולם לא חווינו ולעולם לא נחווה…
הוא השמיע קסטה עם השיר "המבדיל בין קודש לחול" ואז לקח שני מציתים, הדליק אותם וקירב אותם זה אל זה, עד שלשונות האש התחברו.
או-קיי, אמרנו לעצמנו, זו ההקדמה לדבר הגדול שאותו הבטיח.
אבל ההקדמה לא בדיוק הצליחה, אחד המציתים היה נטול גז והוא ניסה כל הזמן להדליק אותו תוך כדי קריאות "אוף, איזה מעצבן!" והשני בכלל שרף לו את האצבע מה שגרם לו מפעם לפעם להשמיע קריאות "איי! איי!" ובגדול מה ששמענו זה: "איי, אוף, איזה מעצבן!" ומה שראינו זה פחות או יותר מצית אחת דולקת ומצית שניה שרק משמיעה קול…
ואז הסתיים השיר והוא הדליק את האור ואמר: "חזק, הא?"
3.
בהתחלה לא הבנו מה הוא רוצה.
"ומה עם ההפתעה?" שאל אותו ילד תמים שלקח לו זמן להבין דברים. יכול להיות שזה הייתי אני…
"זו הייתה ההפתעה", הוא אמר. "מה לא הבנתם את הטריק? עשיתי את המציתים כמו גפרורים וזה כאילו הבדלה…"
בחיים, אבל בחיים לא נתקלתי בפער כה גדול בין הבטחה וציפייה וייחול, לבין אכזבה מוחלטת כפי שחשנו אז לנוכח התיאור המסתורי וצופן הסוד שלפני לבין השום כלום שהיה שם אחרי.
היינו ילדים טובים וממושמעים ולא ממש אמרנו לו שהתאכזבנו, אלא רצנו ובעטנו את תסכולנו בכדור חסר האוויר בחוץ… אבל מה שבטוח, מרגע זה ואילך כל מה שאמר המדריך הזה הלך גם הוא לאוויר שבחוץ. הוא הוכיח את הנקודה שלו – ואנו את שלנו.
4.
כמה פעמים נתקלנו בחברות שמודיעות על "מכירת חיסול – 80 אחוז הנחה" וכשאתה מגיע למקום אתה מגלה שלוש מטריות בצבע אפרסק בשמונים אחוז הנחה ואילו כל הסחורה האחרת בעשרה אחוז והדברים שבאמת שווים: "זה מהעונה הבאה ואין עליהם הנחה".
כמה פעמים אנחנו נתקלים במודעות על אטרקציות לילדים, לעיתים אפילו מגובות בתצלומים מזווית כזו שבאמת נראה שהולך להיות מעניין, אך כשאתה מגיע למקום אתה מגלה עליבות והזנחה והדבר היחיד שיוצא לך מזה הוא להבין את ההבדל בין זווית צילום למציאות…
5.
והדברים נכונים גם ליחסי הורים וילדים, מורים ותלמידים.
זה נכון שהבטחות משיגות לעיתים שקט מיידי או מאמץ נוסף, אך הבטחות ללא כיסוי, גורמות להרס האמון בהבטחות ולאדישות לנוכח מילים.
המילים שלנו, הן הכוח הגדול ביותר שיש לנו מול ילדינו, תלמידינו, וגם מול שותפים לעסקים, שכנים, מכרים, בני זוג ובני משפחה.
למען האמת, לכל אחד מאתנו יש מעין שעון פנימי, המחלק את בני האדם על פי מידת אמינותם.
יש את אלה שאתה לא מאמין להם למילה, יש כאלה שצריך לקחת את דבריהם בערבון מוגבל ויש את אלה שפשוט חבל בכלל להאזין להם.
לעומתם, יש אנשים שאתה יודע שכל היוצא מפיהם הוא אמת. וגם בתוכם יש את אלה שהאמת שלהם מקושטת, לעומת אלה שהאמת שלהם מוחלטת ומותאמת למציאות.
בתהליכים של שנים, אנחנו מוצאים עצמנו נצמדים לאנשים פחות צעקניים ופחות דברנים, אך שיש להם משהו אמיתי לומר.
הטור זה אינו מעודד להקשיב לאנשים הללו, זה קורה באופן טבעי. הוא מעודד להיות האנשים הללו.
