כנגד כל הסיכויים

– 1 –

לפני כשש שנים חלתה ח. אם צעירה במחלה הנוראה.

הרופאים אמרו לח. ללא כחל ושרק כי נותרו לה חודשי חיים ספורים לחיות.

בשנים האחרונות הוצאתי את ספרה של ח. "בארץ החיים". אה, שכחתי לציין שח. הייתה עדיין בינינו ברוך ד' והתמודדה עם המחלה, כנגד כל הסיכויים.

מסתבר שכאן יושבים מומחים נותנים ולוקחים סיכויים. ויושב בשמים, שאין עוד מלבדו, ילעג למו.

– 2 –

בהגיע בתה לגיל 5, כתבה ח. לבתה את המכתב הבא:

היום את בת חמש והיום אני מבינה שטעיתי. טעיתי כשהאמנתי לרופאים ואולי בגללם קצת נזהרתי ממך, פחדתי מלהיקשר, נמנעתי מלעשות לנו "יחד" כי מילא תכף הכול ייגמר.

חמש שנים זה המון זמן, אם היה בי את האומץ אז, היינו יכולים להיות היום במקום אחר, טוב יותר, בשל אפילו לפרידה אבל אני פחדתי מהפחד ולא נתתי לעצמי ולנו את הזכות לנסות, להתחיל דרך שאולי לא נגיע אל סופה.

טעיתי. זו הייתה טעות מרה. חמש שנים זה המון זמן וככה פספסתי אותן. אני מכה על חטא. מבטיחה להתייחס לחמש שנים הבאות כאילו יש לי אותן. מחכה כבר שתקומי מחר ואני אתן לך נשיקה חזקה ובטוחה.

אני מקווה להשאיר את החשבונות בשביל אותו אחד שבחר בי להיות אימא שלך, ובינתיים כל זמן שמתאפשר אני פה כדי להישאר.

– 3 –

המכתב הזה מצמרר כי הוא מייצג מקרה בו הייתה משמעות קריטית להישענות על "הסיכויים". ניתן להבין אם שנאמר לה כי נותרו לה כמה חודשי חיים שתעשה את השיקול למען בתה ותחשוש להיקשר אליה (במאמר מוסגר אעיד שהלוואי שכל הילדים היו מקבלים את "היחס המרוחק" שקיבלה הילדה הזו מאמהּ. אני מאמין שבחוויה שלה היא הייתה נותנת עוד יותר לו ידעה שתחיה הרבה יותר מ"עוד כמה חודשים").

אך יש כאן מסר לכל אחד מאיתנו. כי האמת היא שכולנו מסתמכים על "הסיכויים".

כמה הורים קיבלו הודעה ש"האיבחון מראה כי הבן שלהם לא יוכל ללמוד גמרא, "בקושי יודע לקרוא".

כמה הורים קיבלו חוות דעת השוללת את הסיכוי שהילד שלהם ישתלב במסגרת רגילה?

לכמה אנשים שפשטו את הרגל נאמר ש"חבל להם להתחיל מחדש" כי אין סיכוי שיצאו מהחובות הרובצים עליהם?

אלה שהאמינו ל"סיכויים", נתקעו על מקומם או הלכו מדחי אל דחי. אלה אשר ידעו כי הסיכויים נתונים רק אצל בורא העולם – פשוט השליכו על ד' יהבם והמשיכו בדרכם מתוך אמונה וביטחון שאין ייאוש בעולם כלל ואפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים.

– 4 –

לאחר נישואיי, הגעתי לבני ברק וחוץ מכמה דודים לא היה לי קשר עם איש. בטח לא "קשרים".

רציתי לכתוב באיזשהו מקום. היו אז רק עיתוני יתד והמודיע ועוד כל מיני עלונים. כל האנשים מסביבי אמרו לי שעם כל הכבוד, אין לי שום סיכוי לכתוב בעיתון אם אני לא מכיר מישהו שיעשה לי פרוטקציה. גם אני חשבתי כך.

יום אחד ראיתי מודעה למכירת "מזכירה אלקטרונית" (זה היה בימים שלפני התא הקולי, ולפני המון דברים נוספים…). הלכתי לכתובת שנרשמה שם. פתח לי אברך בשם הרב א.ד. ורכשתי ממנו את המכשיר.

הוא התעניין מה מעשיי, אמרתי לו שאני לומד בכולל ומשום מה הזכרתי שאני גם יודע קצת לכתוב.

הוא שאל: "ולמה שלא תלך ליתד נאמן?"

אמרתי לו: "אני לא מכיר אף אחד שם".

הוא אמר: "אתה גם לא צריך. תביא כמה דוגמאות, תגיע למשרדים שלהם תבקש לדבר עם מישהו, לא חשוב עם מי, ואם זה יהיה מוצלח הם יקחו את זה. אין שם פרוטקציות".

עשיתי כדבריו, מי שקיבל אותי שם היו שניים. הם לא שאלו מי אני ומי אבא שלי. רק הביטו על מה שנכתב, ובשבועות תש"ן התפרסם הטור הראשון שלי ביתד נאמן. כנגד כל הסיכויים. והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה.

– 5 –

ואם מדברים על כותבים צעירים, הנה קטע שכתב בני הרב משה שיחי', שבו אני רואה את הממשיך שלי מבחינת יצירת רעיונות והבעתן:

אחד הקטעים שכתב, עוסק בדיוק בנושא שאנו עוסקים בו, מהיבט הומוריסטי לגמרי. על אדם שתמיד הלך כנגד כל הסיכויים…

סיכוי מול סיכון

איציק, היה אדם שאינו מסתבר משום בחינה, כל חייו היו כנגד כל הסיכויים אך הוא פשוט לעג לחוקי הסטטיסטיקה, מתמטיים ככל שיהיו.

כשהוא נולד, הרופאים לא נתנו לו שום סיכוי להמשיך לחיות, "אחד למיליון", הם אמרו בשקט אבל הוא פשוט המשיך לחיות בלי קשר לסיכויים, אימא שלו רצתה לקרוא לו איציק, אבל אבא שלו התנגד. "אני לא סובל את השם הזה", אמר "אין שום סיכוי שאקרא לו כך". האם ניסתה להתווכח, אבל אחרי כמה שעות התייאשה. בברית האב שכח פתאום את כל האופציות האחרות, וכל האנשים מסביב הסתכלו עליו כאילו הוא שכח את השם של הבן שלו… רק שבמקרה זה בדיוק מה שקרה. מרוב לחץ, הדבר היחיד שהוא זכר זה השם שעלה בוויכוח עם אשתו. הוא קרא לו איציק. נגד כל הסיכויים.

מגיל קטן נראה היה ששום סטטיסטיקה או מאזן סיכויים לא משפיעים עליו בכהוא זה. למרות שהיה איטי, הוא ניצח בכל התחרויות שבהן לא היה לו סיכוי לנצח. הוא הצטיין במבחנים בלי ללמוד את החומר, כי תמיד שאלו אותו בדיוק את השאלות שהוא ידע, פעם אחת הוא אפילו שרד תאונת דרכים קטלנית רק בגלל שלא היה חגור.

עם הזמן הוא קלט שאצלו הכול הולך נגד הסיכויים. והחל לבחור תמיד בצד הרחוק יותר במאזן הסיכויים מה שנקרא "סיכון", וזה עבד. פעם אחר פעם הוא הסתכן ויצא מנצח, הוא שרד דברים שהסיכויים לשרוד אותם הם אפסיים.

לפעמים הוא ישב וחשב איך זה להיות אדם רגיל עם מזל שמתאים לנתונים הסטטיסטיים שלו, ועם הפחד לקחת סיכונים, הוא חשב שזה הרבה יותר מעניין לחיות כך, ושהחיים שלו פשוט משעממים וחסרי חן, אין חידושים ואין הפתעות. רק אירועים צפויים מראש משום שהם אינם צפויים מראש.

באירוניה ראויה לציון הוא הלך לעשות דוקטורט על תורת המשחקים, ונהיה פרופסור למתמטיקה, זה היה ממש מוזר בשבילו לדבר על התחום שהוא הכי פחות שייך בו ושהוא היוצא המוחלט מהכלל בעניין הזה, כאשר הוא היה צריך לחקור משהו מבחינה סטטיסטית הוא לא הסכים בשום פנים ואופן להשתתף באופן אישי בניסוי. אף אחד לא הבין מדוע, אך הוא ידע היטב שהוא עלול להרוס את כל העסק. כי אצלו שום הסתברות לא ממש עובדת.

יום אחד הוא קנה כרטיס לוטו, בתשעה שקלים בקיוסק ליד הבית, זו הייתה הפעם הראשונה שהוא ניסה את זה, המוכר השמן, קרץ לו ממעמקי הדוכן, ואמר לו "אולי הפעם תזכה מי יודע?" צחק, איציק פירגן לו חצי חיוך למרות שהוא ידע שהמוכר צוחק עליו. הוא זכה לאחר יומיים כמו כלום בפרס הגדול. הסיכויים היו אפסיים לחלוטין מה שכמובן הגדיל את הסיכויים שלו לזכות, 48 מיליון שקלים חיכו לו אי-שם בתחנת האיסוף, למען האמת זה היה די משעמם בשבילו לזכות, וגם – לא נעים לומר – די ברור. הרי אין שום סיכוי סביר לזכות בלוטו, ועוד בפעם הראשונה. אז ברור שהוא הזוכה.

"חכמה גדולה" לחש לעצמו והרגיש קצת טעם מר עם כל העסק הזה של הזכייה.

איציק מת בסוף בניתוח שגרתי של השתלת שיער, לא היו בכלל אחוזי סיכון, היה זה מקרה המוות הראשון בכזה ניתוח.

הטעות שלו הייתה שהוא חשב שלא יקרה כלום אם ייקח בפעם הראשונה בחייו סיכון אמיתי… הבעיה שזו הייתה גם הפעם האחרונה. מותו היה בדיוק כמו חייו. כנגד כל הסיכויים.