זה היה לפני שנים אחדות והחל בתור מחוץ לשגרירות ארה"ב, אליה הגעתי לצורך הוצאת ויזה שתאפשר לי כניסה לארה"ב.
ראיתי אנשים מתוחים, ולאט לאט התחלתי להבין מדוע. איש ביטחון צעיר מצויד במחשב כף יד ניגש לעומדים בתור מחוץ לשגרירות ושאל לשמם. הוא עיין במחשב שלו ולאחר מכן החליק עם מקלון קטן על כף ידם (!). לפתע הגיע לאיש צעיר שעמד בשקט בתור, שאל לשמו, עיין במחשב כף היד שלו ומיד אמר בשקט ובאדיבות: "אין טעם שתמתין בתור לחינם. אתה לא מאושר".
ציפיתי שהצעיר יתווכח, שישאל "למה פסלתם אותי?", שיבקש לדבר עם המנהלים, אך הצעיר רק אמר "תודה", יצא מהתור והתרחק בצעדים עייפים כמו צער העולם על כתפיו.
עמדתי שם המום. גם כאב לי על הבנאדם שבאמת נראה רגיל לחלוטין, אך בעיקר מהתגובה שלו. מדוע הגיב כך? מדוע אמר "תודה". נכון ששגרירות נחשבת כחלק טריטוריאלי של המדינה אותה היא מייצגת, ברם, אנחנו היינו מחוץ לשגרירות. תחת כיפת השמים של ישראל, מול חופי הים התיכון, אז מה האיפוק הזה עכשיו?
לבסוף זכינו להיכנס, והמחזה שנראה לפנינו היה מרתק עוד יותר.
***
עמדו שם מאתיים אנשים בתור לרישום ולראיון. תור איטי של שעתיים לכל אדם. ובלי מספרי תור!!!
נסו לדמיין זאת. מאתיים ישראלים בחדר לא גדול עם אשנבים ספורים. ללא מספר וללא סדרנים המסמנים את גבולות התור. מה הסיכוי שדבר כזה יקרה בלי צעקות, מכות, האשמות ודפיקות על הקיר?
אז זהו, שלא קרה אפילו שמץ מכל אלה. האנשים עמדו בשקט וכמעט שלא דיברו ביניהם, איש לא התווכח על התור ולא ניסה להתקמבן.
בטח תגידו: הם היו עסוקים בשיחות פלאפון, כמנהג בעלי בתים חשובים וחשובים פחות?
אז הנה לכם פרט מדהים שאני שוכח לדווח לכם: אף אחד אינו נכנס עם פלאפון לשגרירות. אנשי השגרירות גם לא טורחים להציע "לוקרים" (תאי איכסון) לפלאפונים.
אז איפה נניח אותם?
זהו, שלאנשי השגרירות לא מעניין איפה תניח אותם. מעניין אותם רק שפלאפונים לא יהיו בשטח השגרירות. איפה תאכסן? זו הבעיה שלהם? זו הבעיה שלך! תחביא אותו בחול של חוף הים הסמוך, ואולי גם תזרוק אותו לים (רעיון בכלל לא רע אם תשאלו את כל מי שתשאלו). לכאן הפלאפון שלך לא ייכנס!!!
זו הסיבה לפריחה של "חנויות לשמירת חפצים" ברדיוס של השגרירות. אנשים עושים פרנסה יפה מאד מלשמור את הפלאפון, הארנק והמפתחות של האוטו, רק כי השגרירות לא חשבה שהיא לא יכולה גם לאסור את נוכחותם בתחומה וגם לא לתת שירותי אכסנה.
תודו שמדובר בהכנסת אורחים די פושרת, בלשון המעטה. וראה זה פלא, למרות הרמזים הללו, אנשים נוהרים ומגיעים בזמן. כן, ישראלים, בזמן. צירוף מילים בלתי הגיוני בעליל, והם עומדים שעתיים בתור, ולא רבים ולא צועקים ולא מודיעים "אני אתלונן עלייך, יש לי קשרים", ואפילו ממעטים לשוחח ביניהם.
בתום השעתיים הללו, נאמר לכל אחד ואחד האם הוא זכה באישור לוויזה או לא. אין אומרים לכמה זמן. זה נע בין חצי שנה לעשר שנים, אך אני מוצא שעצם ההודעה "אושרה לך ויזה" גורמת לבני האדם לאושר עילאי, משל התקבלו זה עתה למבחן לאחת הישיבות הידועות והמבוקשות.
אני מזהה רגש אחד המשותף לכולם: הם אסירי תודה. ליונייטד סטייט אוף אמריקה שהסכימה לארח אותם בתחומה.
בני אדם ממש הולכים בצעדי ריקוד, וגם מתקשרים לחבריהם וזרש אשתם (שבטח דאגו להם על הזמן הארוך שהיו נטולי קשר), ומודיעים: "זרשי, נחשי מה? קיבלתי ויזה, לא אין לי מושג לכמה אבל קיבלו אותי לאמריקה…".
מה אירע כשנחתנו באמריקה? ומדוע אני מספר לכם על כל התהליך שעברתי? על כך במאמר הבא.
