פעם הגיע בחור למרן הגרא"מ שך זצוק"ל, כולו שבור ורצוץ, הוא ביקש את נפשו למות, עד כדי כך. הוא סיפר שעבר עבירה חמורה ומרגיש שאין לו כפרה רק אם תינטל נפשו, חלילה.
מרן הרב שך זצוק"ל בחכמתו, ביקש ממנו זמן לחשוב עד למחר.
למחרת הבחור לא הגיע. כעבור יומיים הרב שך ראה אותו יושב בבית המדרש כאחד האדם צוהל ושמח. כששאלו מרן זצוק"ל על מה רצה לדבר, אמר לו הבחור: "אה, העברונת הקטנה שעברתי… אה, הכול בסדר"…
הקיצוניות היא מן היצר, וכזו גם השכחה.
הסיפור השני: מספרים על בחור שפנה לראש ישיבתו ואמר: "החלטתי לעזוב את הישיבה וללכת ללמוד לבד בבית כנסת, כך אוכל לשקוע בתורה ויראת שמים ללא הפרעות ובדביקות מוחלטת". ראש הישיבה ניסה להסביר לבחור שלא זו דרך הלימוד והעליה, אך הבחור טען שכך גדל מרן הרב אלישיב.
"אם כן", אמר ראש הישיבה, "תפנה לשאול את הרב אלישיב".
הבחור הגיע למרן זצוק"ל והביע את חפצו לעזוב את הישיבה וללמוד בדרכו של מרן, לבד בבית הכנסת.
מרן זצוק"ל ענה לבחור שאכן זה רעיון טוב, לפעמים זה יכול להצליח, אלא שכדאי לפני שהוא עוזב את הישיבה שיעשה ניסיון בבין הזמנים, ללמוד חודש לבד בבית הכנסת מבוקר עד ליל. אם יראה שהוא מסוגל, אזי יש מה לחשוב על המהלך… הבחור שב לישיבה…
ההשפעה המיטבית בחינוך היא כזו שנובעת מהחניך עצמו, חכמת המחנך לדעת להפעיל אותה.
***
ערב יום כיפור תשפ"א, בחור חשוב בישיבת "נתיבות החכמה" ניגש למשגיח הגאון הצדיק ר' דוד ברונר זצוק"ל, שבור ורצוץ, ביקש הוא לשמוע את דרכי התשובה. הגה"צ ר' דוד ענה לו במאור פנים כדרכו: "תשובה זה דבר פשוט, מבקשים סליחה מהבורא ומחליטים לעשות שינוי וכך נכנסים בלב טהור, אוהב ושמח ליום הקדוש".
את הבחור זה לא סיפק והוא אמר: "באמת? מה פתאום שהקב"ה יסלח לי, זה לא רציני, הרב מרחם עלי או שלא מבין בחטאים שלי"…
(דרכו של היצר, להגדיל את קושי התשובה ולדכא את האדם, ועל ידי כך לשבור אותו, למנוע ממנו קרבת השם ודבקות בו)
ענו לו המשגיח: "אכן זה לא רציני, אבל זה גם לא רציני לחשוב שאפשר לעשות תשובה רצינית בכמה שעות לפני היום הקדוש. לכן בא נעשה הסכם, חוזה כתוב ומסודר, אתה מבטיח להקב"ה שבתחילת זמן חורף אנחנו מתחילים בתהליך של תיקון רציני ועוקב, כך שהקב"ה יקבל אותך עכשיו בשמחה ואהבה ותוכל גם אתה להתקרב אליו עד הסוף".
הבחור קיבל ושמח. המשגיח הציע שיחד יעשו הסכם כתוב.
(דרכו של היצר להשכיח לאחר זמן את החטא וממילא את קבלת הלב והרצון לשינוי. כמו כן, אם המשגיח ינסה לעורר אותו, זה יכול להרחיק את הבחור, עדיף שהבחור יפעל מעצמו)
המשגיח אמר לבחור, שכיון שיש לו עצמו גם דברים לתקן, כל אחד יתחייב בכתב לתקן את עצמו בעניינים שהוא צריך, כל אחד ייתן לשני את מה שכתב, וכך יוכלו להזכיר ולעורר האחד את השני.
הבחור הסכים מיד.
וכך ישבו שניהם וכתבו חוזה מסודר: הואיל ואנוכי, הרב דוד ברונר, יודע שצריך אני להתחזק בהלכות שבת, הנני ממנה את הבחור פב"פ להזכיר לי בתחילת זמן חורף את העניין וכו' וכו', וכך גם הבחור ישב וכתב את כל אשר על ליבו וביקש מהמשגיח להגיע ולהזכיר לו את דבר ההתחייבות.
בסיכומו של המפגש החליפו המשגיח והבחור את כתבי ההתחייבות וההסכם, הבחור החזיק את של המשגיח והמשגיח את של הבחור.
בתחילת זמן חורף הגיע המשגיח לבחור ורק אמר לו: "תדע לך, אני עומד אחרי ההסכם וההתחייבות שלי להתחזק בעניינים המדוברים. ההסכם שלך גם שמור אצלי הנה כאן", המשגיח רק שלף את קצה הדף והחזירו לארנק.
הבחור הרגיש מחויב ונזכר בתחושותיו מערב יום כיפור, את ההרגשות וההתרגשות, את המחויבות המוחלטת ליצור תהליך ארוך רציני של תיקון. הוא הגיע אל המשגיח וביקש להתחיל לעבוד ולתקן…
כך ביחד, בהסכם משותף ובמחויבות אמיתית ורצינית, התחילו בחורף את תהליך השיבה והתיקון לקראת יום כיפור תשפ"ב.
***
עכשיו, כשליבו של המשגיח הגאון הצדיק רבי דוד ברונר זצוק"ל, נדם כך לפתע פתאום, הבחור, ועוד מאות בחורים בני עליה שכמותו רוצים הסכם חדש.
באו נבוא כולנו בברית יחד, ונתחיל את זמן חורף בתהליך רציני לקראת יום הכיפורים תשפ"ג, לא נשכח את שהתחייבנו אך לפני כחודש, את תחושת החיבור וקרבת הבורא, ניצור תהליך פנימי של שינוי אמתי, ויהיו הדברים לעילוי נשמתו הטהורה.
תגובה אחת
מחזק בהחלט
החכמה לגעת בנקודה המפעילה של הזולת