באוניברסיטת פנסילבניה נערך מחקר בנושא מצוינות, לשם כך לקחו קבוצה של סטודנטים שקראו 90 מילים לדקה ועוד קבוצה של סטודנטים שקראו 350 מילים לדקה. את שתי הקבוצות העבירו קורס לשיפור מהירות הקריאה.
החוקרים ניסו להבין עד כמה יכולה כל קבוצה להשתפר, כשנקודות המוצא הטבעיות שלהן שונות.
בינתיים, כדאי לנסות לנחש את התוצאות לבד.
***
לכשננסה לבדוק בעצמינו, במה אנו משקיעים יותר, האם במעלות שלנו, במה שאנו טובים, או במה שאנו חסרים, סביר שנמצא שעיקר המאמצים מושקעים בחסר. כך זה בכל העולם ובכלל התחומים.
הרציונל העומד מאחורי התפיסה הוא: 'ככל שאחזק את מה שאני חסר בו, כך אוכל להגיע לשלמות ולמעלות שאני רואה אצל חברי המוצלחים'.
בילדות, הדרישה מהילדים היא לעסוק ולחזק דווקא את התחומים הפחות חזקים. אם הילד קיבל ציון מאה במקצוע אחד ובשני קיבל שבעים, השיח והמאמץ יתמקד בשבעים. הילד אמנם יקבל פרגון על המאה, אך יחד עם האמירה: 'נו, אתה רואה שאתה יכול, כדאי שתשקיע גם בחשבון ותקבל מאה'. במקרים מסוימים אף נצמיד לו מורה פרטי למקצוע החסר.
ההרגל מהילדות ועוד גורמים נפשיים ופסיכולוגיים רבים, גורמים לאדם לעסוק בדרך כלל במה שהוא פחות טוב בו.
השאלה, האם זו תפיסה נכונה? או אולי אנחנו מפספסים בידיים את ההצלחה המובטחת לנו.
***
נניח שעומדת להתקיים תחרות במגוון נושאים, ביניהם תחרות הורדת ידיים, כמו גם תחרות בתרגילי חשבון. מגיעים אלנו שני מתמודדים, אחד בריא, חזק ויציב מטבעו. ואילו השני שדוף משהו, אך חכם ואינטליגנטי. וכי לא ברור את מי נשלח להתאמן לקראת התחרות בהורדת ידיים ואת מי נשלח לתחרות בחשבון? הרי גם כוח פיזי טבעי הוא סוג של חוזקה, ובוודאי שלא נצפה מאדם חלש פיזית להפוך את תכונותיו ולנצח לא במגרש שלו.
אדם רוצה להצליח. לכן, כשהוא רואה לפניו אדם מצליח, ינסה מיד לבדוק מה הן התכונות שהביאו אותו להצלחה ויתאמץ אף הוא לחקות אותן ואם יראה שאין לו את היכולת הוא ייסוג בייאוש.
למשל, כשנראה את פלוני מצליח מאוד חברתית והתוצאה היא שכולם סביבו / הוא מקבל תפקידים / הוא מצליח כלכלית / אהוב על אנשים / שמח בחיים / ועוד ועוד, מיד ננסה להבין מה הן התכונות שבשלן הוא מצליח חברתית: כריזמה, זרימה, יכולת דיבור, ביטחון עצמי ועוד. מי שינסה לחקות את אותן תכונות יכול למצוא את עצמו נלעג, זה לא שלא נוכל לשפר בעצמינו את הזרימה, אלא אדם שבטבעו רציני שקול ומחושב אינו יכול להסתובב בחתונה, לדבר שוטףף לזרום ולהחליק עם כולם.
אמנם אם האדם הרציני והשקול ינצל וישפר את תכונותיו, יכול גם הוא לגרום לכך שבעקבות רצינותו והתמדתו יקבל תפקידים / יצליח כלכלית / יהיה אהוב על אנשים / כולם יהיו סביבו / ישמח בחיים עוד ועוד. כנראה שהדרך תהיה שונה, אבל בבירור תהיה מבטיחה.
***
במחקר מעמיק שנעשה בארה"ב על למעלה משני מיליון אנשים שנחשבו מוצלחים, התברר שרובם ככולם ידעו היטב מה הם הכישורים והתכונות שבהם התברכו ואותם עמלו לשפר.
החוקרים הגיעו ללמעלה מ-30 תכונות מרכזיות שיש לבני אדם, כשלכל אדם הסדר הוא שונה. נחשוב על זה כמו חפיסת קלפים, כשלכל אחד יש את הקלפים המנצחים שלו שנמצאים אצלו בראש החבילה.
ככל שהוא ילמד להשתמש בהם טוב יותר – הוא יצליח יותר. אמור מעתה אין אדם מוצלח, יש איש מצליח, כי כולם מוצלחים באותה מידה, אם אתה יודע להשתמש בקלפים שלך (ולא לנסות לחקות את של חבריך) תהיה גם אתה איש מצליח.
ועכשיו תוצאות המחקר מתחילת המאמר: הסטודנטים שקראו 90 מילים לדקה שיפרו את עצמם לאחר הקורס ל-150 מילים לדקה, בהחלט הישג. אך אלו שקראו לפני הקורס 350 מילים לדקה הצליחו לקרוא לאחר הקורס 2900 (אלפיים תשע מאות!) מילים לדקה. הרעיון מובן!
***
השאלה המתבקשת, איך אדם יכול לדעת מהן שלושת התכונות המרכזיות שלו?
לשם כך יש כמה רעיונות שיוכלו לתת כיוון:
* כדאי לנסות להיזכר בילדות, מה היו המאפיינים שלך? האם היית מאורגן ומסודר? כזה שיודע להפעיל את סביבתו, חברהמ'ן? כולם היו באים לשפוך אצלך את הלב? רעיוניסט -זה שתמיד יש לו רעיונות חדשים ומעניינים? או כזה שכשהייתה שאלה מורכבת היו באים אליך?
* היכן אתה לומד מהר וקולט בקלות את הנושאים?
* מתי אתה מרגיש הנאה מיוחדת, הזמן עובר במהירות ואתה מרגיש עונג נעלה?
* מומלץ גם לחקור את ההצלחות מהעבר ולהבין אילו תכונות הובילו להצלחה.
* תשאל את האנשים הקרובים אליך מה הם חושבים על התכונות הבולטות שלך.
לֹא יִתָּכֵן שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם בַּטֶּבַע, מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ, בַּעַל מַעֲלָה, וְלֹא בַּעַל חֶסְרוֹן, בְּשֶׁיִּהְיוּ פְּעֻלּוֹת זוֹ קַלּוֹת עָלָיו מִפְּעֻלּוֹת זוּלָתָהּ. מְשַׁל זֶה, שֶׁיִּהְיֶה אָדָם שֶׁמִּזְגּוֹ נוֹטֶה אֶל הַיֹּבֶשׁ, וְיִהְיֶה עֶצֶם מֹחוֹ זַך, הִנֵּה זֶה יֵקַלּוּ עָלָיו הַזְּכִירָה וַהֲבָנַת הָעִנְיָנִים יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר עַל אִישׁ רַב הַלֵּחוּת בַּמֹּחַ. וְכֵן אִם יְלַמְּדוּ וִיבוֹנְנוּ אֵת זֶה עַב הַטֶּבַע, -הֲרֵי הוּא יֵדַע וְיָבִין, אֲבָל בְּקֹשִׁי וּבִיגִיעָה. וְאִם יְלֻמַּד הַגְּבוּרָה יִהְיֶה גִּבּוֹר בְּקַלּוּת; וְאַחֵר מֶזֶג לִבּוֹ יוֹתֵר קַר מִן הָרָאוּי וְאִם תְּכֻוַּן בּוֹ הַגְּבוּרָה – בְּקֹשִׁי יִהְיֶה גִּבּוֹר (שמונה פרקים לרמב"ם, פרק ח').
