הסגר האחרון היה שונה מאוד מקודמו. בסגר הקודם הייתה התלכדות וסולידריות חברתית כלל ישראלית. בליל הסדר יצאנו לשיר 'מה נשתנה', רבים אף יצאו למרפסות למחוא כפיים לצוותים וארגונים רפואיים.
בסגר הקודם היה לנו כוח, כי ראינו את הסוף. חשבנו שתיכף זה יעבור, ומצבינו יחסית לעולם די טוב… רק נחזיק קצת מעמד, יגיע החיסון, ונהיה "אחרי", בע"ה.
בסגר השני הגיע הייאוש. במדדים מסוימים הגענו למקום הגרוע בעולם, והסוף אינו נראה באופק. נראה גם שאין לנו מה לעשות ולהועיל, זה לא בידיים שלנו. אם בסגר הקודם דיברו על חיסון שיגיע עד החורף, כרגע התקווה היא לבדיקות מהירות… לכולם ברור שהולכים לשפל כלכלי ואת סוף המשבר לא ממש רואים…
מה שכן ברור, שהקורונה לא תלך מכאן כל כך מהר, וגם לאחר שתלך, היא תשאיר נזקים. דוגמת עסקים קורסים ומשבר כלכלי, שסע חברתי קשה ואמון שהתרסק. ומעל הכל, חיי האדם שנלקחו. יהיה כאן יותר גרוע, לפני שיהיה הרבה יותר טוב.
המסמל הגדול של הסגר הנוכחי הוא: חוסר האמון ברשויות. סגר ושלילת חירות במדינה דמוקרטית במצב של חוסר אמון, עלול להוביל למשבר קשה ביותר. נוסיף לזה את הפלונטר הפוליטי הקואליציוני וחקירות ראש הממשלה שמתבררות כתפורות, השתוללות המשטרה והשקרים שמוצאים דובריה… איבוד התקווה והייאוש כבר כאן.
חוסר אמון עלול להוביל לאנרכיה שבעקבותיה יעמיק המשבר עד כדי פירוק מוסדות השלטון.
***
במלחמות ובשעות מבחן שהיו לעמינו, ידענו תמיד לעמוד ולהחזיק זה את זה בשעת צרה, לתמוך האחד בשני ולקוות לטוב, עד יעבור זעם.
לעמוד בקושי, אנחנו אלופים. אך חוסן אמיתי נמדד ביכולת להתמודד עם משברים ונפילות ולבסוף אף לצאת מחוזקים.
הדברים מתבטאים בפן הלאומי, אך גם בפן האישי והיהודי.
כל בעל משפחה מנהל, בעצם, מדינה קטנה משלו. בין אם מדובר במשפחה או בעסק הפרטי, כולם עומדים בפני 'מבחן חסינות', עם כל האתגרים הצפויים לכולנו בזמן הקרוב: הכלכליים, הנפשיים וְהָאֱמוּנִים.
הסגר יוצר לחץ בבית, מֵעֵבֶר ללחץ הכלכלי. וזאת בנוסף לניהול המשפחה בפן הרוחני, בזמן שמסגרות הלימוד אינן מתפקדות באופן סדיר.
***
מעתה, נדבר על התיקון והתקווה.
ההיסטוריה מוכיחה שאחרי משברים עולמיים גדולים מגיעים 'הפריחה והשגשוג'. השינויים החברתיים והסביבתיים שעתידים לקרות, יפתחו לכולנו עולם חדש של הזדמנויות חדשות.
שווה להחזיק מעמד.
איך עושים זאת? איך בונים אמון וחוסן אישי ומשפחתי?
כיהודים מאמינים, לנו הרבה יותר קל.
ראשית, צריך לקחת אחריות על המצב! במצב של משבר ואי-ודאות, מעגל הדאגה גָּדֵל ומעגל ההשפעה קָטֵן. תפקידו של ראש המשפחה (או העסק), להעביר נושאים ממעגל הדאגה למעגל ההשפעה. לראות מה אנו כן יכולים לפעול, לקחת עליו אחריות ולהעביר אותו למעגל ההשפעה. זה תפקידנו כיהודים. ובמקום שקצרה ידינו נתחזק באמונתנו ונשליך יהבינו על השם.
ההבנה שהמשבר כאן, והולך להיות מאתגר ולאורך זמן, צריכה לעמוד מול עינינו. אין צורך ואף לא כדאי להסתיר זאת. תפקידינו להתכונן למצב החדש! בין אם מדובר בפן הכלכלי ובין אם מדובר בזה הערכי. נתאים את החיים למצב הקיים.
ראשית, צריכים אנו להציב יעד סביר לבניית מסגרת חדשה בבית (או בעסק), להוביל אותה ולנהל אותה. לחלק תפקידים ברורים, ישימים והוגנים בין בני הבית / העובדים.
חשוב ליצור תוכן ערכי למעשים שלנו, לימוד תורה ועזרה לזולת ממלאים את האדם בסיפוק, מלכדים ומחזקים את האמון שלו בעצמו ובסביבתו (גם העובדים בביזנעס).
דבר נוסף שמחזק את האמון, להיות נוכח בקושי ולדבר עליו. לתת לכל אחד לספר מה עובר עליו ומה הקשיים שהוא חוֹוֶה (כן, גם הבוס כדאי לו שישתף ויספר). חשוב להמשיך בזה ולא להעלם כשהקושי עומד להכריע אתכם, זהו הזמן החשוב ביותר להיות בו יחד. מנהיג לא בורח, הוא נמצא, מסביר ומַמְשִׂיג את המצב החדש.
תְּהַדְהֲדוּ, תספרו לחברים על התהליך ותלמדו גם אותם לייצר כזה.
לבסוף צריך להביט אל האופק, שישתפר עם הזמן. לדבר על 'מה נעשה כשישחררו את הסגר', בשלב ראשון ושני וכו' ולהפיח תקווה בסביבתנו.
***
חודש אלול והימים הנוראים משולים לתקופת הסגר הראשון. כשהיעד להצלחה נראה באופק: "לעבור את הימים הנוראים בשלמות והצלחה".
ימות השנה, הם האתגר האמיתי. שם לא רואים את היעד והסוף. אם נתייאש, חלילה, או שלא נכין תכנית סדורה, נמעל בתפקיד חיינו.
עלינו לקחת אחריות ולמלא את חיינו בעשייה עם סיפוק! את הדאגה לדברים שאינם בידינו נשאיר לבורא עולמים.
את זה נשנן ונזכור לחיים: "חוסן אמיתי נמדד ביכולת להתמודד עם משברים ונפילות ולבסוף אף לצאת מחוזקים".
