שלום לכם קוראי היקרים.
טור קצרצר זה נכתב בהיותי בדרכי במדינה לא חובבת יהודים, בה אני נאלץ להסתיר את זהותי וכיפתי, פן יאונה לי רע, חלילה.
בפרק הקודם עסקנו בהליך נדידת התורה ולומדיה מארץ ישראל ליבשת אירופה. תיארנו את מקום חיותם ומושבם של היהודים באיטליה, בעיקר בדרומה, לחופי הים שמעבר לים התיכון וארץ ישראל, ממנה הוגלו.
הרבה הערות והארות קיבלתי מהקוראים הערניים, חלקם היו למאירי עיניים ובהמשך נביא את דבריהם בפניכם.
צעדתי הבוקר בדרכי חול, אבק ועפר בארץ מצרים, מקום אשר הזמן כמעט ועצר בו מלכת, ואני מדבר על החלק הכפרי יותר, המיושב בצפיפות פחותה מקהיר – אך החיים בה הם כבימי הביניים. ואני, המחפש תשובות יהודיות במקומות ביקורי, מוצא את עצמי בעצם עומד בערש התרבות היהודית.
וכאן מתעורר הרגש המופלא שאני נתקל בו מחדש בכל פעם. עם ישראל לא ירד למצרים. בורא העולם ציווה את האבות לרדת למצרים, וגם הבטיחם שבקץ הירידה יש עליה, יש יציאה ממצרים. ועבדום ועינו אותם. אולם לאחר מכן יצאו ברכוש גדול.
הבחירה הראשונה שלנו כעם, כקבוצה מתגבשת, עוד בטרם קיבלנו עלינו עול תורת משה מסיני, הייתה להתגבש בכור היתוך של עינוי ועבדות כאן, במרחבי גושן המצרית.
***
האם עמדנו כעם בניסיון? מסתבר שלא. לא רק שלא עמדנו בניסיון, הידרדרנו מדחי אל דחי עד שהגענו כקבוצה, לשאול תחתיות, רח"ל, בו כפסע היה שנשקע בתהום הנשייה של נ' שערי הטומאה.
עם מעונה ומקבל מכות פיזיות, עם שמזה עשרות רבות בשנים המסורת היחידה שהוא רואה ומנחיל הלאה, היא עבדות גופנית ונפשית, עבדות רוחנית ושיעבוד משפיל. מהו בדיוק כור ההיתוך הזה ומה הוא עשה לעם? סביר היה להניח שיצרוב צלקות עדי עד בנפש העבדים, שכבר יהיה להם נח עם המצב. תלונות הערב רב בהמשך מסעם ביציאה, מלמדות על כך: תלונתם הייתה על שחרורם, כי "עבד בהפקרות נח לו", כפי שאומרים ומלמדים חז"ל הקדושים.
ומתוך הזוהמה הרוחנית הזו, מגיע קול קורא אלוקי: הגיע זמן גאולתכם. אומה שלא בטוח שרצתה בגאולה, נח לה והתרגלה לחיי העבדות והשפלות, למה לה לעשות שינוי?
העולם אומר בבדיחותא, מה לה לחפש ומה לה תועלת לתולעת במעמקי הבצל? והתשובה, כי היא לא יודעת כמה טוב יהיה לה בתות שדה. לפעמים העיוור חי ככסיל חיי נוחות.
בורא עולם שלף אותנו מחיי העבדות המשפילים הללו, הוציאנו מבית העבדים כמעט בכח, בשביל הברית שכרת עם האבות.
רק הבורא עולם החנון והרחום יכול לקחת לידיו בנים שקיבלו עונש מאסר, ובתקופת ריצוי עונשם, הידרדרו והפכו לעבריינים כבדים יותר, שפלים יותר, ולהעלותם מבור גלות, לצחצח נפשם ולהביאם להיפוך המוחלט. ממ"ט שערי טומאה, לרוממם עד למ"ט שערי קדושה.
***
דומה לעיתים שההיסטוריה עוצרת מלכת, שהעולם המודרני לא הגיע ולא התפתח דיו בכל מקום. קל להתפתות למחשבה שהפרימיטיביים המצריים הם שנותרו מאחור ואנו התקדמנו. במבט של יהדות בגולה, שבה השאלה הנשאלת היא: מה השם רוצה ממך, מישראל פישר הפרטי שמסייר בשליחות מצווה בארץ מצרים? התשובה שלי כה ברורה ומהדהדת, הם ולא אנחנו נשארו בתקופת האבן, ללמדנו מה כוחה של תשובה, מה עוצמת האדם שנברא בצלם, כשביכולתו וברצונו משדד הוא את התרבות המצרית, את העבדות הנטועה בנו, ומזקק נפשו עד למדרגה אלוקית נשגבה.
מפני שהכל תלוי בעיני המתבונן, באמונת חוסן המלווה אותנו בקשיים וניסיונות החיים. ואם בשביל כך הגעתי למצרים? דייני. ועתה כשהגיעה העת, אוכל לשיר ולפזם לעצמי בכוונה ושמחה: אשרי יושבי ביתך, עוד יהללוך סלה, אשרי העם שככה לו, אשרי העם שהשם אלוקיו.
גוט שאבעס ידידי הקוראים, מכור ההיתוך המצרי.
