שלום וברוכים הבאים לחדשים ולשבים, קוראי המדור.
בתקופה האחרונה – אנו עסוקים במסע בעקבות אבותינו שגלו מארץ ישראל לאירופה, כשהשער לגלות המרה –הנמשכת לצערנו עדיין – החל בשערי איטליה של יוון.
במסענו האחרון, עמדנו נפעמים בנקודת תצפית המחברת שלושה ימים זה לזה, הים האדריאטי מצפון, הים היווני במרכז והים התיכון בדרום. מחזה עוצמתי, הממחיש לנו את מורכבות הדרכים בימי הביניים, את היות הים הדרך לחבר אנשים ויבשות.
בפרק זה, אעשה אתנחתא קצרה במסע, ובדילוג אקפוץ לביקור בזק בקצה הנגדי למקומנו היום, נצפין לגבולה הצפוני של איטליה, מקום מפגש גבולות מעניין של איטליה, אוסטריה וסלובניה.
הדרך היבשתית המחברת את אירופה, היא פרק שירה. המתכננים הקדמונים, בחרו להם מסלול העובר בין נקיקים גאיות וצריחי הרים נישאים אל על, לחצוב בהם דרך למעבר אנשים וסחורות. כשעד היום ניצבים להם לעדות אילמת מבנים מונומנטליים המספרים בשקט מצמית את המחיר האנושי העצום שגבו דרכים אלו במאבקי שליטה על טריטוריה.
הדרכים האלה הושפעו מהטופוגרפיה, אך מדהים להיווכח שאולי אפילו בלי כוונת מכוון, הם חצבו בנקודות בהם הלב עולה על גדותיו לשיר ושבח לבורא עולמים על עולמו שברא ביופי שלא חסר בו כל. המטייל האמוני צריך לפקוח עין על הדרך (נהג! שים לב ובזהירות, לנוף הסובב אותך, אך מבלי הסחת דעת חלילה מהכביש). להביט, להפנים לחזק אמונה ולהודות.
בעלטה בין מדינות
שוב שליחות מצוה הזדמנה לידי והתגלגלתי בעלטה בין מדינות, בלילה אחד חציתי את הגבול ההונגרי לגבול הסלובני, ובהמשך את הגבול האיטלקי. העלטה הסמיכה ששררה במוצאי השבת המרוממת, הקרה שהשתלטה על הארץ, במינוס 7 מעלות בממוצע, הכפור שהתהווה בדרכים, נורת אזהרה שלא מוכרת לישראלים (נורת קרח המתריעה מאחיזת כביש רופפת) ולבן השלג שהתאסף לו בשולי הדרכים, כל אלה שיוו לדרך מראה ייחודי.
בעלטה לא יכולתי לראות, רק להבחין בניצני ההרים הנישאים שבצבצו מבעד לערפל הסמיך, ולרגע הבליחו בחשיכה בצורה מרתקת ומאיימת כאחד. אין אלה הרים גבוהים בנוסח ירושלים צפת והתבור. אלה הרים נישאים בהרבה, גובהם מצריך הטיית ראש של ממש להבחין בהם. צלילי הזמירות למוצאי שבת שנשפכו בחלל הרכב ליווני בדרכי, ורשמתי בראשי נקודות שאבקש לשוב אליהם באור יום.
כעבור כמה ימים, תכננתי את שובי במסלול החוזר, בנסיעה באור יום מלא. יצאתי מצפון איטליה היישר לגבול הסלובני והפעם נכנסתי לתוך המדינה, סוכן נסיעות ירא שמיים, אהוב ומומחה, המכיר את המדור, לחש לי על בית כנסת שנמצא בעיר מָרִיבּוֹר.
מזג אויר חורפי מאוד עם רסיסי שלג ליווה את דרכי. למרות הראות החורפית האפורה, נגלה בפני חבל ארץ יפיפה ממש. מרחבים מוריקים בצבע ירוק עז, מנוקדים בתים ציוריים, המרחב המורכב מעמק המשתפל לגבעה ויורד לעמק מקביל, יוצר תמונת פנורמה שאיני יודע להעבירה בתמונה. אך היא מדהימה.
לאחר נסיעה של כ-3 שעות וחצי, מצאתי עצמי בכניסה לעיירה עתיקה, גגותיה כולם באדום חמרה עז, קימור הגגות חריף וחד, ומראה כאילו נעצר אי שם לפני מאות שנים. דרכים ראשיות סלולות אבן, בתים הנושקים לדרך ממש ללא שוליים, וכל היופי הזה, כאילו נשפך למעגן נהר החוצה את העיר לשניים.
נווט הדרכים מביא אותי לחצר עתיקה, הנשקפת על הנהר ממש, ואני מבין שאני עומד על מפתנו של בית הכנסת בו שפך שיח לפני קונו, רבי ישראל איסֶרלן בן פתחיה אשכנזי זצוק"ל (ה'ק"נ-ר"כ).
מאחרוני הראשונים
רבי ישראל איסרלן – שהיה מאחרוני הראשונים, מוכר לכל צורבא מדרבנן כבעל תרומת הדשן. ספר התשובות הנודע בזכות 354 (כמניין דשן) התשובות שהשיב לשואלי דברו- דבר ד'. שימש ברבנות בקהילה זו, ייסד בה תלמוד תורה ואף בית החיים, והמקום היושב על הנהר, נקרא עד היום בשם מצודת / מגדל היהודים.
כשהתחיקתי אחר תולדותיו של האי פרישא וחסידא מגדולי הראשונים, כבר בחייו כתב עליו הרידב"ז בזה הלשון: "רב גדול ומוסמך ועליו סומכים בכל גלילות ישראל". מצאתי שהינו נין של רבי ישראל מקרמז, בעל הגהות אשרי, המוכר לנו כתוספות ל"פסקי הרא"ש", ואף קרוי היה על שמו, אשר נולד בעיר ברגנסבורג בוואריה-גרמניה שחיברה בין הנהרות הדנובה והרגן, שבהזדמנות נעקוב אודותיה בעז"ה.
את תלמודו קנה לא במקום הולדתו גרמניה, אלא באוסטריה, מקום מושבו של דודו (אחי אמו) מרבני ומנהיגי יהדות אוסטריה הגאון הגדול רבי אהרן בלומלין (או רבי אהרן פלוּמֶל), שנעקד על קידוש ד' בט' בניסן ה'קפ"א בפרוע פרעות בעם ישראל ברדיפות הגויים.
בהמשך קנה תורתו אצל גאוני הדור בהם המהרי"ל – אבי מנהגי אשכנז. ואצל תלמידיהם של המהר"ם מרוטנברג, שם התעלה במעלות התורה וזכה לשבת תחכמוני.
מקל נדודים
כאמור התקופה היא מהתקופות הסוערות שעוברות על עמנו, דם יהודי נשפך כמים בוורמיזה ובכל חבל אשכנז, וגם רבינו רבי ישראל איסרלן נאלץ ליטול מקל נדודים לברוח ממקום הולדתו וביתו בגרמניה לכיוון איטליה, שהייתה נוחה ליהודים בשלב זה, אך מהר מאוד הצרות והרדיפות השיגוהו והוא המשיך במנוסתו לצ'כיה ושימש ברבנות העיר ברנו. אך גם משם נאלץ לצאת והגיע לאוסטריה ומשם לעיירה מרבור, היא העיר מָרִיבּוֹר בה אנו שוהים עתה.
בהמשך אנו יודעים שהשתקע בעיר וינער נוישטט שוב מעפר יקום וכארי ינער חוצנו ויקים ישיבה שיעמוד בראשה, שם אף נפטר ונטמן.
אנקדוטה מעניינת יודעת ההיסטוריה לספר לנו אודות רעייתו אשת חבר, מרת שיינדלין, שהייתה בקיאה בדינים והלכות, וכתבה תשובה שלמה ביידיש בשם בעלה (התשובה מובאת בספר לקט יושר, הוצאת יעקב פריימאן, תרס"ד, עמ' XIV-XV).
לצערי הרב לא יכולתי להיכנס פנימה אל הקודש, לחזות בבניין מקדש מעט העתיק הזה, שהיה סגור בעקבות הקורונה. כל שיכולתי הוא רק להביט בו מרחוק מה, לעמוד על צלע גבעה סמוכה ולהגיד פרק תהילים. הייתה זו הפתעה נעימה להיווכח, שגם במקומות די נידחים בממלכה האירופאית, מגדל התורה שקק חיים, הניב לנו מים זכים וטהורים המשקים את העדרים עד עצם היום הזה.
עוד לקח למדתי במסע המופלא – גם כשמתוכננת הדרך לפרטיה, יש מנהיג לבריאה שמכוון אותך בכל דרכיך, השיבוש הוא תמיד רק נראה כך, אך מתברר כהכרח וברכה שמוסיפה להשפיע עלינו, והתיקון שנובע ממנו הוא עצום ולתועלת. אם תכננת לנוע מהדרום לצפון – יודע תעלומות יכוונך לפתע מהצפון לדרום, והחידושים שנגלה בהמשך הדרך, פרקי האמונה שנחזה בהם יחדיו, יהיו חיזוק באהבתנו את הבורא יתברך השולח אלינו מלוא חפניים חן וחסד ואהבה רבה.
גוט שאבעס קוראים יקרים וחודש שמח ומבורך.
