בגליון 'במה' לחג הפורים הובא סיפור שרשכבה"ג מרן הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א מספר מדי שנה בחג הפורים בשם אביו מרן הסטייפלער זיע"א, על המנהג שהיה בישיבה בו נהגו מדי שנה שני בחורים להתחפש אחד למרדכי הצדיק והשני להמן הרשע וסיים בדבר מבהיל שכל אלו שהתחפשו להמן ראו בהם בהמשך ירידה ברוחניות.
מבהיל מה תחפושת מלמדת.
סיפור זה עורר אותי לפרסם שוב מאמר שכתבתי לפני שנים והלוואי שיהיה לתועלת:
בחירת התחפושות עשויה ללמד אותנו הרבה על האופי ועל הפנימיות של ילדינו. יש שהתחפושת מסמלת את מה שהם באמת, ויש כאלו, שדרך התחפושת מבטאים מה הם היו רוצים להיות. ילד המתחפש למלך יכול להיות ילד כוחני, המתנהל רק בכוח, אך לפעמים זה יראה על חולשה דווקא, כשהילד החלש והרופס מעוניין להרגיש, יום אחד בשנה לפחות, חזק ועוצמתי.
התחפושת עשויה ללמד אותנו המון על הפנים; קצת מהמודע והרבה מהתוכן שמסתתר בתת המודע. אמנם זה לא גורף, אבל שיחה עם ילד או ילדה על הסיבה לבחירת התחפושת עשויה ללמד המון. לפעמים, דרך כמה שאלות, נגלה רגשות כמוסים; נברר מה טוב לילד בלהרגיש מלך, ולמה בחרה הילדה בפרפר דווקא (בעולם טיפולי הרגש, משתמשים הרבה בדימויים מעולם החי כדי להבין את נפש הילד).
אל תחכו לגיל ההתבגרות
אמנם התחפושות הן עניין לפורים, אך יש ילדים החיים כל השנה בתחפושת. הם משדרים משהו אחד, כשלמעשה, בתוך תוכם הם מרגישים משהו אחר לגמרי.
לא תמיד ההורים מכירים את ילדיהם. לפעמים, הורים חושבים שלילד טוב במקום השקט שבו הוא נמצא, בזמן שהוא עצמו היה רוצה דווקא לפרוץ החוצה, להיות מסוגל להיכנס למרכז החברה. לפעמים, הילדה הצדיקה, שתמיד מוותרת ועוזרת, עושה זאת מחוסר יכולת לעמוד על שלה, וייתכן שהילד הצדיק, שלכולם נראה שאינו זקוק לשום מחמאה, כי נדמה שהכול זורם אצלו, מחכה דווקא למילה טובה.
אלו דברים, שייתכן כי לא נגלה אותם לעולם, עד שלא ננסה לבדוק מה מסתתר מאחורי המסכה התמידית שעל פני הילד שלנו.
בחירת התחפושת הפורימית היא אחת ההזדמנויות לגלות מי ילדנו באמת. אך למעשה, לא מומלץ להמתין לפורים. יש דרכים רבות לגלות את צפונות הלב של ילדינו גם במשך השנה. לא חייבים להיות מומחה בעל שם כדי לפענח רגשות של ילד; כל הורה שירצה להקדיש זמן לעניין, כל הורה שירצה להתקרב, שירגיש את ילדיו ויבין ללבם – יוכל לעשות זאת.
הנוסחה פשוטה למדי. צריך להשקיע ביצירת קשר חיובי עם הילדים כבר מעת היותם קטנים.
נדגיש, כפי שכבר הדגשנו פעמים רבות: באופן טבעי, רוב השיחות שלנו עם ילדינו הן טכניות לחלוטין, כמו: תקומו, תלכו, תקנו, תיזהרו. תקשורת טכנית כזו אינה מובילה לפתיחות, ובוודאי לא לקשר קרוב.
רק אם נאמץ סגנון תקשורת אישי ולבבי, תקשורת שאינה קשורה לשום דבר, תקשורת שבה הילדים מרגישים שההורים מתעניינים בהם באמת – נוכל להגיע לפתיחות. אין כמו טיול נחמד ביחד, קנייה או ארוחה משותפת כדי לחבר ולקשר. בעיות רבות נפתרו וקשיים רבים הסתדרו – כתוצאה מרגעים מיוחדים אלו.
קשר אינו דבר שנוצר בן רגע; צריך להשקיע ולתחזק אותו באופן קבוע. ילד צעיר, מטבעו, ישתף את הוריו בכל הקורה אתו בגן. הוא יספר מי הציק לו ומי שיחק עמו. הבעיה היא, שמרוב שאנו עסוקים וטרודים אין לנו סבלנות להקשיב, להשתתף באמת בחוויות, בפרט שבעינינו – מדובר בסך הכול בהתרחשויות שוליות למדי.
מה שקורה בשטח הוא, שהילד, לאחר ניסיון או שניים, מגיע למסקנה, שכנראה ההורים אינם מתעניינים במה שעובר עליו. כך הוא "נסגר", ומחפש אוזניים אחרות שתקשבנה לו. לפעמים, זה יהיה מלמד, מדריך וכדומה.
כשיהפוך ילד כזה למתבגר, אחרי שנות נתק, שבהן לא ניהל מעולם שיחה קרובה ואמתית עם הוריו, אחרי שנים שבהן הסתכם הקשר בינו לבין ההורים בדיבורים טכניים בלבד, לא פלא שהוא יחפש מישהו אחר, מישהו שאולי כן חשוב לו לדעת מה הוא מרגיש!
אם נדע לשמור על קשר רציף, ולהקדיש זמן לכל ילד בכל גיל (למרות הקשיים והעיסוקים), אם נקשיב, נשתתף בכל מסיבה או מריבה, מבחן או טיול, בכל הפחדים והשמחות – נשמור לעצמנו ערוץ תקשורת פתוח ורציף. בבוא היום, גם כשיהפוך הילד שלנו למתבגר, ויהיה זקוק יותר מתמיד לקשר אתנו, יהיה לו עם מי לדבר!
זה דורש השקעה וסבלנות, אבל זה משתלם!
מבינים אותך, מכבדים אותך
נקודה נוספת, שתגרום פתיחות עם ילדינו, היא השיתוף. חשוב מאוד לשתף את הילדים בקשיים בהתמודדויות שעברנו אנו, ההורים. דברים כאלו יוצרים בסיס לקשר שייווצר.
נער השומע, שגם אביו או אמו עברו התמודדויות, והצליחו, מרגיש שיש בהם ניסיון וחוכמת חיים, מבין שאפשר להיעזר בהם בעת הצורך, ובעיקר – לא מתבייש לשתף אותם בקשיים שהוא עובר.
חשוב להדגיש: נשתף את ילדינו בקשיים שחווינו, לא במעידות. נשתף רק בדברים שנותנים כוח, לא בדברים שיגרמו גם להם למעוד.
במקביל, חשוב לזכור: כשם שאין פרצופיהם שווים, כך אין דעותיהם שוות. כל ילד הנו יצור בפני עצמו, בעל יכולות ורגשות משלו ואין להקיש מילד לילד. יכולים להימצא בבית אחד שני ילדים – אחד בעל אופי סוער ודינאמי, שזקוק לשתף אחרים בכל פרט מחייו, ושני שהנו מופנם, סולידי ורגוע, ואינו חש כל צורך לשתף מישהו בחייו האישיים. זה טבעי ונורמלי לחלוטין, ואין צורך, ואפילו אסור, לפלוש אל רגשותיו ולחטט בהם. זה רק יגרום סגירות נוספת.
בניית קשר חשובה והכרחית בכל גיל, אבל חשובה במיוחד בגיל ההתבגרות. זה הזמן שבו עלינו להשקיע בקשר עם הבן/ת. נקדיש להם זמן רב יותר בשיחות סתמיות, נשתף אותם בנושאים רבים יותר, ניתן להם יחס אישי רב – כדי שלא יצטרכו לחפש אוזניים בחוץ!
עלינו לזכור: ילדינו בודקים, האם אנחנו בשבילם בצמתים ובמשברים שהם חווים, או שמא אנו משתתפים רק במסיבות סוף שנה… כשאנו יודעים על התמודדות, נביע התעניינות אמתית, תוך מתן הדגשה שאנחנו כאן בשבילך – במה שאתה מעוניין לשתף.
כדי שנוכל לתקשר עם ילדינו המתבגרים בצורה בריאה, עלינו לדעת, שהנער המתבגר נמצא בשלב בחייו שבו הוא הופך לאדם עצמאי. הוא מחפש לעצמו זהות, הוא בודק את מעמדו בחברה, הוא בודק באיזו משבצת בחיים הוא משתבץ. משום כך, יש בו רצונות משלו, דעות משלו, רגשות ו… סודות.
יש הורים שקשה להם לעכל את העובדה שהנער, שאך אתמול נולד, הופך לישות עצמאית, והם מנסים בכוח להמשיך להיות שותפים ומעורבים בכל מה שקורה ויקרה. התנהגות כזו יוצרת ריאקציה. הנער, שנלחם על זהותו, יתבצר ברצונו לעצמאות, והשיתוף של ההורים ילך ויפחת.
דווקא הורים שאינם כופים את דעתם בכל פרט (ברור שאין כוונתנו לדברים עקרוניים), ומסוגלים לעכל את הרעיון שלילדיהם חיים משלהם וסודות משלהם – דווקא הם יזכו בשיתוף פעולה מצד ילדיהם. הרי כל אחד זקוק לאוזן קשבת, וכשאין כפייה ולחץ – יתרחשו הדברים מעצמם.
פורים הוא רק יום אחד בשנה, אבל תפקידנו כהורים הוא לגלות במשך השנה כולה את מה שמסתתר מתחת לתחפושות של ילדינו, להבין מה שעובר עליהם באמת.
וגילוי הבעיה הוא מחצית הדרך לפתרונה…
