שם שמים שגור על פינו

המחנך הרב פנחס ברייער בטורו השבועי: מספרים שאחד פגש את חברו וסיפר לו על חלום מעניין ומרגש בו הקב"ה מדבר אתו ומבשר לו בשורה משמחת... * והמסר הנפלא מיוסף הצדיק

עומדים אנו בימי החנוכה – ימי האורה, ימים בהם גבר האור על החושך, הקדושה על הטומאה, כשאנו מדגישים כל יום בברכה שהימים הם בבחינת 'בימים ההם בזמן הזה', הימים מסוגלים להתחדשות ניסים אלו גם בזמן הזה.

מלכות יוון תכננה להילחם על כל הקופה, היא לא התפשרה וגם לא חיפשה קולות, היא נלחמה בכל. היעד היה להגיע למצב של "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך", חלילה.

הסלוגן היה: "כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל", הם רצו נתק מוחלט! שום קשר בין היהודי לאלוקיו.

והשיטה במקביל לגזירות ולענישה עבדה עם שטיפת מוח אינטנסיבית, כפי שהמפרשים מסבירים בתובנה מעניינת את עניין הכתיבה על 'קרן השור' דווקא.

בזמנם שימשה הקרן כבקבוק לתינוק, היו ממלאים שתייה בצד הרחב כשהתינוק שותה מפיית הקרן. היוונים רצו שעוד בהיותם תינוקים בעריסה יראו מול עיניהם את המשפט "אין לכם חלק באלוקי ישראל". שטיפת מוח מגיל אפס.

כך שהמלחמה בתרבות יוון צריכה להיות בשטיפת מוח נגדית על ידי החדרה אין סופית שיש לנו חלק באלוקי ישראל, והחדרת העניין מגיל ינקות בבחינת זה לעומת זה, להחדיר לילדינו בעודם בעריסה שד' הוא מלכינו ולו אנו עבדים.

הדברים נשמעים פשוטים ומוסכמים, אולי אפילו נושא שאין צורך לעורר עליו, אבל אנו אמונים על היסוד שטבע בעל ה'מסילת ישרים' שישנם דברים שמרוב פשטותם העלם מצוי, אנו כל כך חדורים בידיעה שהכל מתנהל מלמעלה ושהקב"ה הוא מרכז חיינו שלפעמים אנו שוכחים להקדיש זמן לחנך ולהחדיר, לדבר ולשנן עניין חשוב זה.

***

מספרים שאחד פגש את חברו וסיפר לו על חלום מעניין ומרגש בו הקב"ה מדבר איתו ומבשר לו בשורה משמחת…

שאלו חברו, מה אתה מתפלא? פשוט וידוע שעל מה שחושבים ביום חולמים בלילה, כנראה שביום היית עסוק בדביקות בבורא יתברך שמו והתוצאה שחלמת על הקב"ה!…

ענה לו חבירו, מה פתאום?! מתי יצא לי לחשוב על הקב"ה? קמתי, התפללתי, הלכתי לכולל, למדתי סדר א',  לאחר מכן התפללתי מנחה ומעריב ושוב לימוד בחברותא, מתי בדיוק יצא לחשוב עליו!…

מצחיק וכואב. לפעמים עושים הכל ושוכחים מהעיקר, שוכחים להחדיר שהכל הכול נע סביב נקודה מרכזית והיא הבורא יתברך שמו.

***

בפרשיות אלו אנו לומדים על מכירת יוסף, יוסף הצדיק בן הזקונים של יעקב אבינו נמכר לעבד במצרים, מושלך לבור בעלילת שווא, בהמשך נהיה אחראי על בית האסורים עד לתפקידו כמשנה למלך.

ישנו מכנה משותף לכל המצבים, תמיד מצוין שיוסף היה איש מצליח וד' עמו…

מסביר רש"י: וד' עמו –  שהיה שם שמים שגור על פיו.

לא משנה מה המצב, האם הוא מאיר לי פנים או להיפך – שם שמים שגור על פיו. זה היה סוד הצלחתו, משום שכאשר חיים את ד', כששם שמים שגור על פיו, יכולים לכל הקשיים ועומדים בכול הניסיונות…

כמה חשוב לחיות עם זה. כשמצליחים – להזכיר לעצמינו שהכל זה בסייעתא דשמיא וברוך ד', ולפעמים כשנראה קשה, להדגיש שבע"ה הכל יהיה בסדר וד' אתנו בניסיון. זה מהותו של היהודי – בכל דרכך דעהו.

אלו דברים שלא חודרים דרך האוויר, גם לא דרך השתייה. אלו מילים ומשפטים שילדים צריכים לשמוע בוקר, ערב וצהרים, לנשום ולחיות זאת 24 שעות ביממה.

לא מספיק שאנו חושבים כך ואפילו ממש מרגישים זאת. ילדים לא קוראים מחשבות וגם לא יודעים מה אנו מרגישים פנימה, ילדים צריכים לשמוע ולראות ורק כך הם יפנימו ויחיו כך.

***

סיפר לי יהודי שפעם בשולחן שבת הוא שאל את ילדיו מה הם יעשו בסיטואציה בה הם עלו בטעות על אוטובוס אחר והם מוצאים את עצמם לפתע בעיר זרה?

הוא אומר שהיה מרתק לראות איך כל ילד היה מתמודד בסגנון אחר, איך כל אחד גילה יוזמה ותושייה בצורה שונה והכי מרגש הייתה תגובתה של הילדה בת הארבע, היא אמרה בתום: "מה הבעיה, אני הייתי מתפללת לד' שיעזור לי".

אני התרגשתי מהתשובה, לא מהחלק של הטוהר שבסיפור, אלא מהעובדה שילדה בת ארבע הפנימה שהאופציה הראשונה להתמודדות עם מצב לא נעים הוא על ידי תפילה. זה דבר שחייב להיות שהילדה ספגה מהאווירה בבית, מהדיבורים, מההתייחסות לכל מצב.

לענייננו, בית בו שם שמים שגור, בית בו מדברים מד', חיים את ד', מודים ומבקשים, זהו בית שהילדים קולטים שיש לנו חלק באלוקי ישראל.

ויש לנו אין ספור הזדמנויות להחדיר זאת.

כשמחפשים נעל שלוש דקות לפני שההסעה מגיעה, לומר, ילדים בואו נתפלל לד' שנמצא את הנעל של יוסי…

כשרצים לאוטובוס – ילדים בואו נתפלל שלא נאחר…

כשמערבבים את התערובות של העוגה… כשהופכים את העוגה… נציע: ילדים בואו נתפלל שזה יצליח…

כך גם בחלק של ההודיה.

כשהמשלוח מגיע מהסופר – ילדים בואו נודה לד' על השפע… כשילד מביא ציון טוב נציע – צדיק, בוא נודה לד' שיש לנו כזה ילד מיוחד. כך כשמגיע רהיט חדש וכשמקבלים בשורה טובה.

בכל יום, בכל מצב, שם שמים יהיה שגור על פינו.

***

נסיים בדבריו של האר"י הקדוש על הפסוק "הנסתרות לד' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו". אומר האר"י הקדוש, שבכל הנוגע לאהבת הבורא ויראתו – הדברים הם בגדר 'נסתרות', בינינו לבין ד' אלוקינו ואין עניין בפרסומם. אבל הנגלות – המצוות המעשיות – צריכות להיות 'לנו ולבנינו' – יש לקיימן בפרסום.

אולם שמעתי מאחד מגדולי הדור, שאמר שכיום, גם הנסתרות – חייבות להיות לנו ולבנינו. גם היראת שמים שיש בהורים חייבת להיות בגלוי, עניין זה של שם שמים שגור על פינו חייב להיות בגלוי כדי שזה יעבור גם לבנינו.

ואם נחיה כך, יש לנו את הקביעה החד משמעית של חז"ל במסכת סוכה ששותא דינוקא או דאבוהו או דאימיה – סגנון דיבורו של הילד לקוח או מהאבא או מהאמא, אם זה מה שהם ישמעו – זה מה שהם יפנימו ויעבירו לדורות הבאים בסייעתא דשמיא.

קבלו גישה חינם להרצאות מוסרטות ומוקלטות וחומרים נוספים של הרב פנחס ברייער כאן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

רגע אחד!

קבל חינם את מגזין במה מדי שבוע!

מהווה הסכמה לקבלת דיוור. ניתן לבטל בכל עת.

מגזין במה - מגזין תוכן חרדי לבית ולמשפחה גיליון 75
דילוג לתוכן