שאלת מיליון הדולר והטיפ שמחולל נפלאות

בשבת שעברה למדנו על ציווי מיוחד, הקב"ה מצווה על  משה רבנו ללמד את בני ישראל חוקים ומשפטים, "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", ופירש רש"י: "אשר תשים לפניהם – אמר לו הקב"ה למשה, לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק וההלכה ב' או ג' פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו, לכך נאמר אשר תשים לפניהם כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם".

העניין הוא שכשהקב"ה רוצה שנחיה לפי חוקי התורה הוא מלמד אותנו שככל שהדברים יהיו ברורים יותר, מוגדרים יותר, הם גם יקוימו יותר.

כשנבדוק את עצמינו נראה שדברים שהכניסו לנו בצורה ברורה וחדה ללא פשרות אנחנו נקיים בכל מצב! תמיד נניח תפילין ואף פעם לא נאכל דבר ללא הכשר, כל הניסיונות והנפילות הם בשטחים האפורים בדברים שעדיין לא הפנמנו את חשיבות העניין. משום שכשאנו  רוצים להפנים משהו, עלינו לדעת טעמי הדבר ופירושו, כשאדם אינו ברור במה שהוא עושה אין לו כוח להתמיד ולהיות עקבי ועקרוני, ולהיפך, ככל שהדברים מוגדרים וברורים יותר הם יותר עמידים במבחן החיים.

זה נוגע לחיינו כיהודים בכלל ונוגע במיוחד לעולם החינוך, דברים שאנו בטוחים בהם, אנו מסוגלים להיות עקביים ועקרוניים. אלו דברים שבהם לא נהיה לחיצים וסחיטים, אלא נעמוד על שלנו בתוקף. ילדינו חוגגים רק בשטחים האפורים בהם אנו לא בטוחים בצדקת דרכנו, בדברים שהם רואים שאנו לא נחושים מספיק.

 

***

 

שאלת מיליון הדולר היא, מהי הנוסחה?! מתי חייבים להתעקש ומתי אפשר להתגמש ולוותר?!

ברור שאין תשובה חד משמעית, אבל ננסה להציב שני כללים שיעזרו לנו להיות יותר ממוקדים.

נתחיל עם טיפ שיעזור לנו מאד בחלקי ה'קום ועשה', כלומר, בבקשות שדורשים מאתנו לקום ולעשות, לקום ולקנות, מעשים שבכל יום בכל בית בישראל. זהו טיפ טרי שנחשפתי אליו ממש לאחרונה והוא מחולל פלאות. בנוסף, הוא גם ממקד את הילדים לדעת עד כמה בקשותיהם קריטיות והכרחיות.

רוב ההתלבטויות שלנו הם בדרך כלל בנוגע לבקשות מצד הילדים. הם רוצים – לנסוע, לקנות, להביא, לקחת, לתת וכו', כל מיני דברים שבמבט ראשון אין על כך תשובה ברורה כן או לא. לכל המכלול הנ"ל נשתמש בע"ה במבדק דלהלן…

כל שאלה ובקשה עוברת תשאול באיזו קטגוריה מדובר, האם זה משהו שחייבים או משהו שצריכים או משהו  שרוצים.

חייב – כולל דברים שפשוט חייבים, אין שני צדדים למטבע, אלו דברים שבכל מצב ניתן ללא משא ומתן.

צריך – כולל דברים שצריך אבל ניתן להמתין איתם, אפשר לבדוק עוד אופציות, זה לא חייב להיות הרגע.

רוצה – כולל את כל הדברים שמתחשק להם אך אין שום הכרח. בדברים אלו שמותר לסרב להם, מותר לדחות ואפשר להתנות.

למשל: ילד רוצה נעליים חורפיות, בקשה לגיטימית. כעת ננסה לבדוק את בקשתו לפי המבדק הנ"ל:

  • אם בחוץ יורד גשם והרחוב מלא בשלוליות והוא הולך לחיידר עם סנדלים, זה דבר שיכנס בגדר 'חייב' ואז נעשה הכול נגייס כסף וניתן לו נעליים.
  • אם בחוץ השמש זורחת למרות שאנו באמצע חשוון ולפי לוח השנה כבר חורף, אבל אם לצערנו עדיין אין גשם והילד מבקש נעליים והוא צודק כי באמת אין לו נעלי חורף, זה יכנס בגדר 'צריך'. נכון, הוא צריך, אבל לא הרגע. נתארגן, נבדוק נשווה מחירים ואז נחליט.
  • אם יש לילד נעלים רק הוא רוצה חדשות וזכותו לרצות, הוא בסך הכול לא רוצה משהו פסול, זה כבר נכנס למחלקת 'רוצה'. כאן כבר נבדוק את המצב בבנק, את התנהגות הילד, נבדוק מה זה יגרום לשאר הילדים שגם ירצו כל מיני דברים וכו'.

כשאנו נצמדים למדד זה ואנו גם שואלים את הילד האם מה שאתה מבקש זה משהו שחייבים? צריכים? או רוצים?! זה עוזר גם לילד להכניס פרופורציות לבקשותיו, הוא גם יראה שמה שהוא היה חייב הוא קיבל בכל מצב ובמה שהוא היה צריך גם השתדלנו ללכת לקראתו, זה יעזור לו להיאזר בסבלנות גם למה שהוא רוצה…

 

***

נעבור למדד נוסף שיעזור לנו להתמקד בחלקי ה'סור מרע'. הטיפ הבא מלמד אותנו לבדוק כל דבר במשקפיים עתידיות –  איך יראה העניין  בעוד 20 שנה.

ונסביר את הדברים: מטבע הדברים יש לאדם נטייה לומר ברגע הראשון 'לא!'. בשום פנים ואופן לא!… אמירות שנשלפו מתוך לחץ בתת-מודע שמי יודע מה יעלה לי האישור המתבקש…

ואז אנו מוצאים את עצמינו נאבקים על דברים שלא הקדשנו להם אפילו דקת מחשבה ומה שקורה בהמשך שברגע שאמרנו לא כבר נכנס גם האגו האישי שלא נותן לנו לוותר. אנו נאחזים בקרני הכבוד המדומה, ללא שום עניין עקרוני בסירוב.

לעומת זאת, אם נבדוק כל דבר האם עוד עשרים שנה זה היה נוגע למעשה? האם זה ישנה את הילד? את הבית? נגלה שיש המון דברים שאין שום סיבה לאסור ולא לוותר.

למשל: אם ילד רוצה לקנות חטיף כזה או אחר, או אם הוא רוצה לנסוע בשתיים או בשלוש, או נידון חינוכי 'חשוב' האם הוא ישחק היום אצל משה או משה יבוא אליו, אלו דברים שלא רק בעוד עשרים שנה לא יהיו רלוונטיים, אלא גם בעוד עשרים דקות אינם נוגעים לשום עניין עקרוני, אז קל להחליט.

יש יכולת ספיגה מוגבלת לשמוע 'לא, לא, לא' כל היום. אם לא נסנן ונאסור רק מה שחשוב ועקרוני, בסוף נצטרך להתיר מה שכן חשוב לאסור.

וכבר לימדה אותנו התורה בלאו של 'לא תוסיפו ולא תגרעו' שאם מוסיפים במקום שאין צורך, בסוף גורעים. אנו רואים במשנה במסכת פסחים שאנשי יריחו עשו שישה דברים שלא ברצון חכמים ובל זאת מחו חכמים רק על שלושה. נשאלת השאלה, אם הכול היה שלא ברצון חכמים, היה עליהם לצאת ב'קול קורא' ובמחאות על כל ששת דברים, מה פתאום להקל ולשתוק?! התשובה היא שחכמים ידעו שאם יאסרו שישה דברים בבת אחת, לא יתייחסו לכלום, אבל אם יאסרו רק את המוכרח, זה ייתפס.

כך בכל בית, אם מיד נשתמש ב'לא', הוא ישחק ויאבד מהאפקטיביות שלו. אם נשכיל להשתמש בו לאחר מינון, הדבר יהיה עקבי ונכון בסייעתא דשמיא.

נזכור! 'סוף מעשה במחשבה תחילה'.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

רגע אחד!

קבל חינם את מגזין במה מדי שבוע!

מהווה הסכמה לקבלת דיוור. ניתן לבטל בכל עת.

מגזין במה - מגזין תוכן חרדי לבית ולמשפחה גיליון 75
דילוג לתוכן