ה'כלי יקר' בפרשתנו מגדיר בצורה נפלאה את מעלת החינוך הבא מצד ההורים, לעומת חינוך הבא מצד מחנך חיצוני: כל מה שאדם מחונך על ידי מחנך, זהו חינוך – 'במקרה ולא בעצם', ולכן 'בקל ישתנה' – כלומר, גם אם ילד מחובר לדמות המחנך ומושפע ממנה, עדיין אין זה אומר שהדברים ייהפכו לחלק אינטגרלי מאישיותו, וייתכן מאוד ש'בקל ישתנה'. לעומת זאת, כל מה שההורים מחנכים, זהו חינוך – 'בעצם ולא במקרה', חינוך ההופך לחלק מהאישיות! עד כאן דברי ה'כלי יקר'.
דברים נוקבים…
אלו דברים שאנחנו חייבים לשנן אותם שוב ושוב. אנו חייבים להתחזק ולשנן לעצמנו עד כמה יש ביכולתנו להשפיע ולחנך ואיזה כוח עצום יש בידינו.
דברים אלו חשובים במיוחד בדורנו, שבו הפך החינוך למשהו כוללני וממוסד. כל ילד וילדה, כל נער ונערה, משובצים באופן טבעי במסגרות לימוד מעולות, מסגרות המאוישות במחנכים משכמם ומעלה, מסגרות המתוגברות באנשי מקצוע האמורים לזהות מקרים חריגים המצריכים התערבות מקצועית ולטפל בהם.
בשל כך, והזכרנו זאת כבר, הורים רבים נרדמים בשמירה. הם מרגישים שהם הפקידו את האוצרות שלהם בידיים הטובות ביותר וסומכים שבוודאי כאן תקפים הכללים ש"שלוחו של אדם כמותו"… ו"חזקה על שליח שעושה שליחותו"…
דווקא כאן עלינו לזכור את דברי ה'כלי יקר', שחינוך אשר נצליח להחדיר כהורים – יהיה בעל עומק ועוצמות גבהות בהרבה, והשפעתו תהיה ארוכה יותר מחינוך שיוענק בידי כל גורם אחר, יהיה מי שיהיה.
אם בכל מצווה אנו יודעים שעדיף לקיימה בפועל ממש, ולא על ידי שליח, קל וחומר כשמדובר במצוות החינוך – מצוות "ולימדתם אותם את בניכם" – שמחייבת אותנו, עד כמה ששייך, לחנך באופן אישי.
***
אם ישאל השואל – מתי יש לנו פנאי לחנך? הרי בכל ימות השבוע אנחנו לא בבית כמעט, וכשאנחנו כבר כן בבית אנחנו טרודים ועייפים. מתי, אפוא, הזמן שבו אנחנו יכולים לחנך?
התשובה היא: חינוך אינו דבר שקשור לזמן או למקום. חינוך הינו משהו המתרחש בכל רגע ורגע. יותר ממה שאנחנו מחנכים באופן ישיר, אנחנו מחנכים באופן עקיף.
שמעתי פעם מהמשפיע הגה"צ רבי צבי מאיר זילברברג שליט"א, שביאר מה שאנחנו מבקשים בכל יום בברכת אהבה רבה: "ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל, לשמוע ללמוד וללמד את כל דברי תלמוד תורתך באהבה". לכאורה, מה שייך לבקש שנזכה ללמד את כל התורה כולה? מתי בדיוק אנחנו חושבים לעשות זאת, ללמד את כל התורה כולה? בבלי, ירושלמי, הלכה, אגדה, מוסר וחסידות?
התשובה היא – בהליכותינו ובהתנהגותנו אנחנו מסוגלים לחנך לקיום כל התורה כולה. כשרואים יהודי בעל צורה – זה כבר מחנך! זה מעורר רצון להיות כמוהו, כדברי חז"ל, שהבריות אומרות עליו, "אשרי רבו שלימדו תורה, אשרי אביו שלימדו תורה".
לענייננו, האווירה בבית היא זו שמחנכת!
בית שרואים בו שמחה בקיום המצוות – מחנך לאהבת המצוות אף ללא דיבורים.
בית שרואים בו הערכה לתורה – מחנך לתורה יותר מכל שיחה מוסרית.
בית שנעשה בו חסד, בית שרואים בו מסירות והקרבה לזולת – מגדל אנשי חסד.
בית שבו רואים התחשבות, מסירות, כבוד והערכה הדדית – מחנך לשלום בית יותר מכל סדרת הדרכה.
זהו החינוך האמתי, זהו החינוך העמיד ביותר!
בחינוך ישיר אנחנו מעוררים לפעמים נוגדנים. אף אחד לא אוהב שמעירים לו, ובנוסף – לא תמיד יש לנו מילים נכונות, גישה והבנה כיצד להביע את הערתנו בפני הילד. לעומת זאת, בחינוך עקיף – הדברים ייכנסו ללב בכל מצב. הם נכנסים מהדלת האחורית, וכך הם מופנמים ללא שום סינון, כפתגם הידוע: תמונה אחת שווה יותר מאלף מילים…
אנחנו לא מעריכים כראוי את עוצמת ההשפעה שבידינו, עד כמה כל דבר, קטן כגדול, משפיע על ילדינו לטוב ולמוטב. שמעתי פעם מיהודי חכם, שפירש את הפסוק "כבד את אביך" – כבד את האבא שבך, כבד את מעמדך כהורה, התייחס בכבוד לכל מה שאתה עושה, כי הכל משפיע והכל נקלט.
יש תופעה מעניינת. אנו רואים ילדים ובחורים, שבתקופה שהם בבית הם האכילו את הוריהם הרבה 'קש', לא הלכו בתלם, לא הסתדרו במסגרות הלימוד, ואפשר לומר שהם אכזבו קשות. כשעוקבים אחר ילדים אלו בהמשך החיים, מגלים שדווקא את הערכים שהם ספגו בבית – אותם הם ממשיכים לשמור, בו בזמן שמכל החינוך הממוסד לא נותר זכר… זו הוכחה, שמה שרואים בבית – מופנם.
ברור, שכל זה בתנאי שהחינוך היה בצורה חיובית ועקיפה. חינוך מלחיץ וכפוי משיג בדרך כלל רק את ההיפך…
***
נעבור לנקודה נוספת:
גם בכל הנוגע לחינוך הממוסד יש לנו, ההורים, תפקיד חשוב. אין הכוונה רק לבחירת מוסדות הלימוד, אלא גם כשהילד והילדה כבר משובצים במוסדות הטובים ביותר – עדיין יש לנו הרבה מה לעזור.
כשאדם רואה חמור רובץ תחת משאו, עליו לעזור לפרוק ולטעון אותו. אך יש הבדל בין טעינה לפריקה – במצוות פריקה מחויבים גם בחינם, ואף לחמורו של השונא, בעוד שבנוגע למצוות טעינה יש מחלוקת בגמרא אם היא נעשית בחינם או בשכר.
לענייננו, הילדים הבעייתיים יהיו תמיד מטופלים, בכל כיתות הלימוד. זהו כורח המציאות, שכן מורה שלא יטפל בילד בעייתי – לא יוכל ללמד. זה נכנס להגדרה של 'פריקה', הנעשית אף בחינם. גם ילדים מוכשרים יקבלו יחס, מכיוון שבסופו של דבר הם אלו הנותנים את הפידבק, הם אלו שקולטים את החומר וממלאים את המורים בסיפוק.
הסיפור המורכב הוא הבינוניים, ומדובר באחוז ניכר בכל כיתה וכיתה. אלו ילדים, שבמקרים רבים 'נופלים בין הכיסאות'. הם לא מפריעים ולא מבריקים, וכשהעבודה בכיתות תובענית ומלחיצה – לא מגיעים אליהם מספיק.
כאן אנו חוזרים למצוות טעינה. אם אנחנו רוצים שיטענו את ילדינו, שישקיעו בהם, זה כבר חייב להיות בשכר!
כשמדברים על שכר, אין הכוונה למעטפה חודשית שבה השלמה למשכורת. שכר הכוונה התעניינות והערכה. כשהורה מקדיש זמן, מרים מדי פעם טלפון שבו הוא מעריך את ההשקעה בכמה מילים, מתעניין בקורה עם בנו – לא בצורה 'נודניקית' ולא בצורה מלחיצה אלא בצורה עניינית – זה מראה לרב ולמורה שיש כאן הורים אכפתיים, שחשוב להם מהקורה לבנם…
מתוך ניסיון, הדברים עובדים! זה מדרבן וממריץ להשקיע!
שיחה זאת לא מתבצעת באקראי במכולת, גם לא בדרך למקווה או במפגש בחדר קפה אחרי מעריב (גם למחנך יש חיים משלו והוא אינו חייב להיות זמין בכל רגע נתון). שיחה זאת מתבצעת באופן מתוזמן, המוקדש במיוחד לצורך העניין.
חייבים גם להיות אובייקטיביים ולא לרצות לשמוע רק דברים טובים. יש הורים הפונים למחנך ומבקשים שיספר להם "משהו טוב על הבן". הורים כאלו מזמינים דיווח סלקטיבי, שלא משקף את המציאות. דווקא שיחה עניינית ופתוחה מביאה תועלת, והרבה…
קבלו גישה חינם להרצאות מוסרטות ומוקלטות וחומרים נוספים של הרב פנחס ברייער כאן
