מתגעגעים לפעם

 

בפרשתנו אנו לומדים על תאוות הבצע של בלעם הרשע, באומרו: 'אם ייתן לי מלא ביתו כסף וזהב'. חז"ל דורשים מכאן שנפשו רחבה.

בהמשך הפרשה אנו רואים את בלעם משבח את עם ישראל ואומר 'מה טובו אהלך יעקב' ודרשו חז"ל, ראה שאין פתחיהם מכוונים זה כנגד זה, כלומר כל אחד חי לעצמו ללא חמדת ממון הזולת.

רואים כאן ניגוד משווע: גדול חכמי אומות העולם שאינו מסתפק בכלום, הוא רוצה הכול – מלא הבית כסף וזהב, לעומת עם ישראל מגדול ועד קטן המרוצים ממה שיש להם, ואין פתחיהם מכוונים זה כנגד זה – אינם עסוקים במה שקורה אצל הזולת.

ישנם אנשים שאינם שמחים בחלקם, הם תמיד רוצים עוד, הם עסוקים רק במה שאין להם, או לחילופין במה שיש לזולתם. לעומת זאת יש אנשים שאינם חומדים את זולתם, ובכל זאת אינם נהנים ממה שיש להם, ועל כך בכתבה שלפניכם.

 

***

 

אשמח לשתף את ציבור הקוראים בתובנה מיוחדת.

החיים דינמיים, כל יום שונה מחברו, אנחנו כל הזמן במחזוריות, אי אפשר לעצור את החיים, גם אין אפשרות של התחל מחדש, מה שכבר היה – היה. הזמן לא עוצר מלכת. אדם חכם הוא אחד היודע ליהנות ולנצל כל מצב וכל תקופה, הוא רואה את הייחודיות שבכל יום, את המתיקות שבכל גיל ואת האתגר בכל משימה.

לעומת זאת, יש את אלו המנסים כל הזמן לעצור את הגלגל, הם כל הזמן יחיו את העבר, הם מתגעגעים אליו, הם מזכירים בכל משפט: "איך היה פעם", "כמה טוב היה אז", "כמה היה נחמד", "איך היינו צעירים" וכו'.

ויש את אלו שחיים בציפייה ורק מחכים לעתיד וורוד יותר, לימים מעניינים יותר, להזדמנויות שיבואו.

הצד השווה שבהם ששניהם אינם חיים את ההווה, וחבל!

יש שלב בחיים בו הילדים קטנים, קמים בלילות, השיניים בוקעות, ומצד שני הדאגות גם בהתאם. בהמשך הם מתבגרים על כל המשתמע מכך, ובסוף מתחתנים. לכל שלב בחיים יש משהו מיוחד, קסום, שאין בשום שלב אחר, למרות שכל שלב טומן בחובו גם את הקשיים הנלווים למצב.

אם לא נשכיל להתחבר וליהנות בכל שלב, פשוט נפספס את החיים.

 

***

 

כל אחד מכיר בסביבתו אנשים שרק המתינו שהילדים יגדלו, בהמשך שיתבגרו ולבסוף שיתחתנו, כשבשום שלב הם לא נהנו באמת מאותה תקופה. וחבל. עלינו ללמוד ליהנות מכל שלב, כי אלו הם החיים, זה לא טיול שמצפים רק להגיע ליעד המסוים. זו טיילת קסומה שעצם הטיול מענג ומהנה.

אנחנו לא מגדלים את ילדינו רק כדי שיגיעו למסיבת חומש או מסיבת סידור ולאחר מכן נחייה בהקפאה עד בר המצווה ושוב נמתין לחתונה. אנחנו יכולים ליהנות מהיום יום, מפירורי הנחת השגרתיים, מהחוכמע'ס היומיומיים.

נזכרתי מכל זה כשהלכתי עם ילדיי לגן חיות. אחד הילדים מיהר כל הזמן כי חייבים להספיק את… ואת… עד שהסברתי לו שגם לשהות על יד הכלוב של הקופים זאת ההנאה, אין לאן למהר כי גם כעת אנחנו נהנים. ליהנות זה לא רק לראות את האריה, לא חייבים להגיע לשום מקום.

כשנתעמק נראה שחשיבה זו צריכה ללוות אותנו בכל החיים, יש כאלו שחיים מחג לחג, מפסח לל"ג בעומר, משבועות לסוכות, ומאירוע לאירוע. אלו, גם בחגים עצמם אינם נהנים באמת, הם מחכים בניסן לליל הסדר וכשזה מגיע הם כבר מחכים לשביעי של פסח, ובשביעי של פסח מחכים להעלות את הכלים, ובעצם לא היה רגע בחג שהיו שם באמת.

בקיץ מחכים לחופש ובחופש מתגעגעים לשגרה. אז מתי הזמן שאנחנו חיים, אם כל הזמן חיינו בציפייה לעתיד.

עלינו ללמוד להתחבר להווה – לכל סעודת שבת, לכל ארוחה משפחתית. אין זמנים מיוחדים שרק אז אנחנו חיים, אנחנו חיים כל הזמן ועלינו לנסות לנצל את המקסימום מכל שלב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

רגע אחד!

קבל חינם את מגזין במה מדי שבוע!

מהווה הסכמה לקבלת דיוור. ניתן לבטל בכל עת.

מגזין במה - מגזין תוכן חרדי לבית ולמשפחה גיליון 75
דילוג לתוכן