מרבים בשמחה: המתכון לשמחה ואושר

ימי חודש אדר הם ימים שבהם מצווים אנו להרבות בשמחה. ברור לכל, שאם כדי לשמוח היה זקוק האדם לתנאים מסוימים, לא היה בחז"ל חיוב גורף לשמוח.

הרגשה של שמחה היא עניין של החלטה, של מבט על החיים. היא סוג של תפיסת עולם חיובית, ללא שום קשר למעמד הכלכלי או למצב הבריאותי וכו'.

היכולת לשמוח זו עבודת חיים. האר"י הקדוש העיד על עצמו – כך מביא תלמידו רבי חיים ויטאל – שכל מה שזכה למדרגותיו, היה בשל כך שעבד את השם בשמחה. לפי דברי הגאון מווילנא, עבודת השמחה היא הקשה שבעבודות, שכן הגוף מעצם מהותו הינו בעל חיסרון השואף ותאב לעוד ועוד, ובעצם אינו בא על סיפוקו לעולם!

מצויים אין ספור אנשים שיש להם את כל הסיבות בעולם לשמוח ולהיות מאושרים, ובכל זאת הם תמיד כעוסים, נרגנים ומתלוננים.

אנו רוצים שילדינו יגדלו להיות אנשים שמחים ומאושרים. על כן חייבים אנו ללמד אותם לשמוח. בהשקעה מועטה, הנוסחה פשוטה למדי.

 

***

 

הכל תלוי במבט, במה מתמקדים: ביש או באין.

יש כאלו שעסוקים כל העת רק במה שחסר! במה שלא בסדר! בפגיעות, בקשיים, בעוגמת הנפש ובעוד מיני מרעין בישין.

ויש שכל חייהם יתמקדו רק בטוב! במה שכן יש להם, במה שכן הצליחו, בכל הדברים הטובים שעוברים עליהם.

איננו נאיביים לחשוב שהכל ורוד. נכון, יש דברים כואבים, יש חורים שחורים, אבל אין שום מצווה להתמקד רק בהם. למה לא להתעסק בחיובי, באור, בטוב.

כולנו חווים מאורעות ומצבים משני הסוגים, והבחירה בידינו לבחור בטוב או…

מוכר לכל התיאור המפורסם על חצי הכוס המלאה. יש גם תיאור מוכר פחות, על שניים שהביטו מאותו חלון, האחד ראה לכל מלוא האופק שמים תכולים ומאירים, ואילו השני ראה רק חול וחול וחול.

אם ההורים מאושרים בכל מה שיש להם, ורגילים לדבר על הטוב ועל היש שמקבלים כל העת מאת הבורא, הילדים קולטים את הגישה, סופגים את האווירה ולומדים לשמוח.

אבל אם האווירה בבית היא אווירה של מרמור, וכל הזמן מתלוננים: על בעל המכולת ועל מזג האוויר, על השכן, על הגבאי ועל הגננת, הילדים מסיקים מכך שהעולם מלא בעיות וקשיים, צרות וייסורים, וממילא יתקשו מאוד לחיות בשמחה.

סיפר לי חבר, שבעקבות עסקאות כושלות איבד את כל רכושו כמעט. הוא החליט, ביחד עם זוגתו, שדי להם בהפסד הכספי, ואין צורך להוסיף לכך גם הפסד מורלי. לכן החלו לנהוג כך: בכל פעם כשהתיישבו לבדוק את מצב העסקים, והרי התוצאות העגומות היו ידועות מראש, הכינו קודם לכן רשימה של כל הדברים שברוך השם יש להם.

הוא תיאר לי איך כל פרט קטן הפך סיבה לאושר ולשמחה. דירתם פונה לחזית, הנה סיבה לשמוח; שני בניהם קרובים בגילם, זה מקל עליהם מאוד ומהווה סיבה להודיה. וכך עוד ועוד.

לאחר שנים אמר הידיד, שבמבט לאחור הוא נוכח שהעיסוק האינטנסיבי בחיובי – עזר לו לשרוד את המשבר.

 

ברוך ד', הדגים הצליחו!

 

שינוי חשיבה אינו מתבצע ביום אחד. אדם שהורגל לחשוב בצורה טעונה וביקורתית, אינו משתנה תוך יום וגם לא תוך שבוע. כדי ליצור סדק במעגל המחשבה הפסימי, עליו להשקיע מחשבה רבה, עבודה מאומצת ותרגול רב.

אחד הכלים שמסייעים מאוד בהשגת היעד הוא ההודיה בתפילה. כדאי לאדם להתרגל להודות להשם, בתפילה אחת ביום לפחות. פשוט להודות לקדוש ברוך הוא על היום שעבר; על שהוא חי, נושם ועובד, מתפלל ולומד; על שיש לו בית, אישה וילדים, בריאות, נחת ואושר. חוץ ממה שההודיה הזו מתבקשת מאליה, היא תחולל בו שינוי פנימי, ושינוי זה יעניק לו מבט חיובי ואופטימי על החיים.

כשמלמדים את הילדים להודות על כל פרט: על הדגים שהצליחו, על אמא שברוך השם מרגישה טוב יותר, על התינוק הקטן שלמד ללכת, על הפעקאל'ה של שבת, על יום ההולדת הנוסף שחוגגים לאח – הם לומדים לראות את כל הטוב שמסביבם, הם שמים לב לנקודות האור הפזורות סביבם.

כשהאווירה בבית היא שמחה, מאושרת וסלחנית, גדלים הילדים לתפארת. כבר קבעו חז"ל (סוכה נו ע"ב): "שותא דינוקא בשוקא (-סגנון דיבורו של תינוק מחוץ לבית) או דאבוה או דאימיה" (-למד זאת מאביו או מאמו).

 

***

 

כדאי וחשוב להביא לידי שינוי זה בבית, זאת על ידי תרגול להפנמת גישה חיובית לחיים. לדוגמה, אפשר ליזום שיחה משותפת בסעודת שבת בנושא זה, כשכל אחד מבני המשפחה מוסיף נקודות שרואים בהן את חסדי השם. כמה טוב שאמא מכינה צורכי שבת; כמה נפלא שיושבים יחד בסעודות שבת; בחסד השם כולם בריאים, יש אבא שמפרנס, יש בית לגור בו ויש ביגוד לכולם; ברוך השם, כל אחד מסודר במוסד לימודי ויש שייכות לקהילה. כמובן, לפני הכל מודים על היסודות: שאנו יהודים, שזכינו לדרך חיים, שיש לנו שבת שהיא יום מנוחה וקדושה וכו'.

הכלל המנחה הוא: כל דבר אשר בלעדיו היינו מרגישים הרגשה של חיסרון – כשהוא קיים יש לשים לב לחסד השם שבעצם קיומו, ולהודות על כך.

הזדמנות נוספת לתרגול היא בעת טיול משפחתי, שאז ניתן לדבר ולהאיר את העיניים לחסדי השם בכל הקשור לבריאה. להודות על השמש המאירה, על הרוח שנושבת, על היכולת לראות, להריח ולשמוע, על כל מערכות הגוף שפועלות בצורה תקינה. יש לזכור שאלו מתנות מאת השם, שאנשים רבים בעולם לא זכו בהן.

גם שיחות חיוביות, שבהן משבחים את אחד מבני המשפחה (בפניו, כמובן, כדי שלא ייווצר מצב שמתוך שבחו באים לדבר בגנותו), עשויות לתרום לכך. כל אחד מוסיף מעלה או תכונה חיובית שניתן ללמוד מבן המשפחה הזה. בכלל, דיבורים חיוביים על ציבור או על קהילה, מולידים הערכה לכל יהודי באשר הוא.

נראה כי גם בנושא זה תקפה אמרתו של הרה"ק רבי מרדכי מלעכאוויטש זיע"א: "האמנתי כי אדבר" – על ידי הדיבור מגיעים לאמונה – שעל ידי ההרגל לראות כל דבר בצורה חיובית על ידי דיבורים חיוביים, הופכים לאנשים אופטימיים, שמחים ומאושרים.

אולי כך ניתן להסביר את דברי חז"ל: "מרבים בשמחה" – מרבים בדברים שיביאו לנו שמחה.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

רגע אחד!

קבל חינם את מגזין במה מדי שבוע!

מהווה הסכמה לקבלת דיוור. ניתן לבטל בכל עת.

מגזין במה - מגזין תוכן חרדי לבית ולמשפחה גיליון 75
דילוג לתוכן