מה שסיפר לי הנוסע באוטובוס

 

לפני שנים נסעתי באוטובוס מאשדוד לירושלים, לידי ישב יהודי נשוא פנים. באמצע הדרך הוא שואל אותי: למה מזכירים כל יום את פרשת העקידה?

עניתי לו: להזכיר זכות אבות, שסבינו יצחק אבינו ע"ה היה מוכן למסור נפש ואנו מתפללים שזכותו תעמוד לנו.

ענה לי אותו יהודי: נכון, אבל הסיבה המרכזית היא: להזכיר לכל אחד מאתנו שהיה לנו סבא שהיה מוכן למסור נפשו למען קדושת ד' ושנדע שלכל יהודי קיים בגנים יכולת למסור את נפשו על קידוש ד'!

בקיצור, מזכירים לנו מה אנחנו מסוגלים…

וזהו הענין של מסירות נפש להקב"ה. הנפש היא הרצון, כפי שמסביר ה"שפת אמת" לפי הפסוק "אם יש את נפשכם" אם יש ברצונכם. יהודי המוסר נפשו על קידוש ד', הכוונה היא שמסר את שיא רצונו לקב"ה, שכן הרצון החזק ביותר המוטבע באדם הוא לחיות, וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו. כשאדם נהרג על קידוש ד' הוא מסר להקב"ה את הרצון הגדול ביותר והחשוב ביותר, אך לא רק המתים יהללו ק-ה. בכל פעם שאדם משבר רצון רע ומתגבר על עצמו למען השי"ת וכדי לעשות רצונו – זו מסירות נפש, וזו העבודה של היהודי: לחיות במסירות נפש, לשעבד כל רצונות ליבו, תאוותיו ומחשבותיו לעבודתו ית"ש.

אפשר לחיות ולמסור נפש.

מותר רוח האדם מן הבהמה

עבודת האדם היא זיכוך החומר ושבירת הטבע. בתפילת שחרית אומרים בכל יום: "ומותר האדם מן הבהמה אין לבד הנשמה הטהורה". האדם אינו שונה מן הבהמה מצד צרכיו הגשמיים אכילה, שתייה, לינה וכדו', כל ייחודיותו של האדם היא ביכולתו לבחור את התנהגותו ותגובותיו. להבדיל מבעלי החיים המונעים על-ידי אינסטינקטים פיזיולוגיים, הנשמה היא הכח האלוקי הנותן לאדם בעל הגוף החומרי מימד רוחני המאפשר למאוס ברע ולבחור בטוב.

מלחמה זו בין הגוף והנפש מתחוללת כל החיים, כשכל צד מתאמץ לגבור על רעהו. הגוף מושך בחומריותו להשקיע בגוף ובגשמיות, והנשמה מבקשת וכמהה שישקיעו במשאבים הרוחניים, וכשזה קם זה נופל. עבודת האדם היא להגביר את שלטון הנשמה על שלטון הגוף, כדברי החזו"א על הפסוק: "אדם כי ימות באוהל". חז"ל פירשו: אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהם. הסביר החזו"א שהממית עצמו פירושו שימית את רצונותיו ומשיכותיו הגשמיות, ועל ידי זה יגבר כוח הרוחניות שבו, כלשון הזהב שלו: "ומיתה זו תחיה בעליה".

חיים על קידוש ד'

מי שמעונין לעשות את המוטל עליו בעוה"ז ויודע שהעבודה היא להשליט את הרוח על החומר, צריך לבדוק בכנות מה ניצב אצלו בראש. האם הרצונות הגשמיים והתשוקות לכל מיני בוקי סריקי הם המובילים או שהחלק השולט הוא הנשמה, החלק אלוק-ה ממעל, השואף לרוחניות ולהתעלות.

אם הרע הוא ח"ו השולט, יש להתחיל לסרב לרצונות הגשמיים, לשבור את הטבע והתאווה וממילא יגבר כוח הטוב, עד שניתן יהיה לחוש שהשאיפה העיקרית היא לטוב. זו אכן עבודה, ועבודה קשה, אך זו היא עבודת האדם בעולמו, לא עליך המלאכה לגמור, אך אין אתה רשאי להיבטל ולהיפטר ממנה.

 

זו בדיוק הנקודה

 

הרבי רבי אלימלך מליז'ענסק מבהיר ב"צעטיל קטן": "האדם לא נברא אלא לשבר הטבע", כי "יצר לב האדם רע מנעוריו", ותפקידו של האדם בחייו לזכך את החומר ולהפכו לצורה, וזאת על ידי מעשים טובים המגבירים את הטוב ומתקנים את הרע.

האור החיים הקדוש עה"פ תמות נפשי מות ישרים (במדבר כ"ג) כותב וז"ל 'ראיתי רשעים שאמרו לי בפירוש, כי אם היו יודעים שיחזרו בתשובה ותכף ימותו – היו עושים; אלא שיודעים שאינם יכולים לעמוד בתשובה זמן ארוך, כי דבר מלך עליהם, מלך זקן וכסיל רחמנא ליצלן'.

לחיות על קידוש ד' קשה יותר מלמות על קידוש ד' יום ללא שבירת הטבע אינו יום' כאמרה הסלונימאית: "א טאג וואס מברעכט זיך נישט, איז קיין טאג נישט", כלומר יום שלא שברת בו את רצונך אינו יום, שכן יום ללא עליה הוא יום של ירידה והידרדרות, ויום כזה אינו ראוי להיחשב כיום מאיר אלא כחושך ואפילה.

 

לטוב ולמוטב

 

אמרה נאה בענין מובאת ממרן הגאון רבי חיים מוואלוז'ין זצוק"ל, על הפסוק "אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה". על האדם להתעלות כל העת – לא רק כדי להתעלות, אלא הסיבה היא "למען סור משאול מטה", אם לא יתעלה – יידרדר לשאול תחתית. יש לזכור את הקביעה החסידית שאצל יהודי אין מצב שאינו עושה מצוות וגם לא עבירות, אלא ברי הוא שרגע שאינו מוקדש למצוות – בהכרח שהוא מתמלא עבירות, ואם הבור ריק אין בו מים – מיד נחשים ועקרבים יש בו.

ברוח זו ניתן לפרש את דברי חז"ל שישראל נמשלו ללבנה, הלבנה אינה נראית אף פעם במצב של עמידה אלא תמיד היא גדלה או קטנה. כך היהודי או שהוא מתגדל ומתעלה עוד ועוד, אם לאו מיד ח"ו הוא יורד.

אי אפשר להתייחס לענין של עבודת המידות כאל תוספת אפשרית ולא מחייבת, שהיא טובה ומועילה במקרים מסוימים למעוניינים בה. האדם, כל אדם, חייב להיות תמיד במצב של עבודה והתעלות שאם לא כן חלילה יתדרדר. זה המקור לאמרה הסלונימאית "א טאג וואס מברעכט זיך נישט, איז קיין טאג נישט", כלומר יום שלא שברת בו את רצונך אינו יום, שכן יום ללא עליה הוא יום של ירידה והידרדרות, ויום כזה אינו ראוי להיחשב כיום מאיר אלא כחושך ואפילה.

זו היא התורה על רגל אחת, ואידך פירושא – זיל גמור, בהצלחה!

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

רגע אחד!

קבל חינם את מגזין במה מדי שבוע!

מהווה הסכמה לקבלת דיוור. ניתן לבטל בכל עת.

מגזין במה - מגזין תוכן חרדי לבית ולמשפחה גיליון 75
דילוג לתוכן