מה שלמדתי מטיול עם הילדים בגן חיות

בפרשתנו אנו לומדים על תאוות הבצע של בלעם הרשע, באומרו – 'אם ייתן לי מלא ביתו כסף וזהב'. חז"ל דורשים מכאן שנפשו רחבה.

בהמשך הפרשה אנו רואים את בלעם משבח את עם ישראל ואומר 'מה טובו אהלך יעקב' ודרשו חז"ל, ראה שאין פתחיהם מכוונים זה כנגד זה, כלומר כל אחד חי לעצמו, ללא חמדת ממון הזולת.

רואים כאן ניגוד משווע, גדול חכמי אמות העולם שאינו מסתפק בכלום, הוא רוצה הכול – מלא הבית כסף וזהב, לעומת עם ישראל מגדול ועד קטן המרוצים ממה שיש להם, ואין פתחיהם מכוונים זה כנגד זה- אינם עסוקים במה שקורה אצל הזולת.

ישנם אנשים שאינם שמחים בחלקם, הם תמיד רוצים עוד, הם עסוקים רק במה שאין להם, או לחילופין במה שיש לזולתם, לעומת זאת יש אנשים שהם לא חומדים את זולתם, ובכל זאת גם הם אינם נהנים ממה שיש להם, ועל כך בכתבה שלפניכם.

 

***

 

אשמח לשתף את ציבור הקוראים בתובנה מיוחדת:

החיים דינמיים, כל יום שונה מחברו, אנחנו כל הזמן במחזוריות אי אפשר לעצור את החיים, גם אין אפשרות של התחל מחדש מה שכבר היה – היה.

הזמן לא עוצר מלכת. אדם חכם הוא אחד היודע ליהנות ולנצל כל מצב וכל תקופה, הוא רואה את הייחודיות שבכל יום, את המתיקות שבכל גיל ואת האתגר בכל משימה.

לעומת זאת יש את אלו המנסים כל הזמן לעצור את הגלגל, הם כל הזמן יחיו את העבר, הם מתגעגעים אליו, הם מזכירים בכל משפט: "איך היה פעם", "כמה טוב היה אז", "כמה היה נחמד", "איך היינו צעירים" וכו'…

ויש את אלו שחיים בציפייה ורק מחכים לעתיד וורוד יותר, לימים מעניינים יותר, להזדמנויות שיבואו. הצד השווה שבהם ששניהם לא חיים את ההווה, וחבל!

יש שלב בחיים בו הילדים קטנים, קמים בלילות, השיניים בוקעות, ומצד שני הדאגות גם בהתאם. בהמשך הם מתבגרים על כל המשתמע מכך, ובסוף מתחתנים. לכל שלב בחיים יש משהו מיוחד, משהו קסום, משהו מיוחד שאין בשום שלב אחר, למרות שכל שלב טומן בחובו גם את הקשיים הנלווים למצב.

אם לא נשכיל להתחבר וליהנות בכל שלב פשוט נפספס את החיים.

 

***

 

כל אחד מכיר בסביבתו אנשים שרק חיכו שהילדים יגדלו, בהמשך שיבגרו, ובסוף שיתחתנו, כשבשום שלב הם לא נהנו באמת מאותה תקופה, וחבל. עלינו ללמוד ליהנות מכל שלב כי אלו הם החיים, זה לא טיול שמחכים רק להגיע ליעד המסוים, זו מין טיילת קסומה שעצם הטיול מענג ומהנה.

אנו לא מגדלים את ילדינו רק כדי שיגיעו למסיבת חומש או מסיבת סידור ולאחר מכן נחיה בהקפאה עד בר המצווה ושוב נמתין לחתונה. אנחנו יכולים ליהנות מהיום יום, מפירורי הנחת השגרתיים, מהחוכמע'ס היומיומיים.

נזכרתי בכל זאת כשהלכתי עם ילדי לגן חיות, אחד הילדים מיהר כל הזמן כי חייבים להספיק את… ואת… עד שהסברתי לו שגם לשהות על יד הכלוב של הקופים זאת הנאה, אין לאן למהר כי גם כעת אנחנו נהנים, ליהנות זה לא רק לראות את האריה, לא חייבים להגיע לשום מקום.

כשנתעמק נראה שחשיבה זו צריכה ללוות אותנו בכל החיים, יש כאלו שחיים מחג לחג ומאירוע לאירוע. אלו, גם בחגים עצמם אינם נהנים באמת, הם מחכים בניסן לליל הסדר וכשזה מגיע הם כבר מחכים לשביעי של פסח, ובשביעי של פסח מחכים להעלות את הכלים, ובעצם לא היה רגע בחג שהיו שם באמת.

בקיץ מחכים לחופש ובחופש מתגעגעים לשגרה, אז מתי הזמן שאנחנו חיים, אם כל הזמן חיינו בציפייה לעתיד?!

עלינו ללמוד להתחבר להווה – לכל סעודת שבת, לכל ארוחה משפחתית. אין זמנים מיוחדים שרק אז אנחנו חיים, אנחנו חיים כל הזמן ועלינו לנסות לנצל את המקסימום מכל שלב.

 

***

 

יש אנשים שזה פוגש אותם יותר בעבודה: הם חיים על מקפצה, כל תפקיד או משרה עכשווית אינה מספקת אותם, הכל משמש רק כשלב לקידום הבא, בצורה כזאת החיים משעממים מאד, ובעיקר כך לא מתקדמים!

אדם שאינו מחובר למה שהוא עושה כעת והוא חי את התפקיד הנוכחי רק כדי להגיע לתפקיד הבא, אינו עושה את מלאכתו נאמנה, הוא אינו יעיל וכתוצאה מכך גם אינו מצליח.

אדם המעוניין להתקדם חייב ללמוד להתחבר וליהנות מהעשייה העכשווית ולמצוא משמעות אמיתית  לעשייה שבדרך למרות השאיפה להתקדם.

העבודה העצמית היא להקדיש כל יום זמן בו משחזרים מה היה לנו היום, בכמה טוב הוצפנו, כמה התקדמנו בעבודות ד', כמה היטבנו לזולת, מה הייתה הנחת היומית, לשאוף סיפוק חיות והנאה ופשוט להודות לד' על היום יום.

הריווח המשני ואולי העיקרי כתוצאה מחשיבה זו הוא תחושת הביטחון והרוגע שתאפוף אותנו. אם נשים לב נראה שכל הפחדים, החרדות והדאגות הם רק בכל הנוגע לעתיד, אף אחד אינו מפחד מהעבר, כל הפחדים מרוכזים בעתיד: מה יהיה אם?… מה יהיה כש… אדם שחי את ההווה אינו דואג, עכשיו טוב לו והוא מקווה שכך זה ימשיך.

ובמצב של היום עם החיים הלוחצים ועם כל האוקיינוסים של האינפורמציה השלילית שאנו סופגים דרך התקשורת, לא צריך כישרון מיוחד להיכנס ללחץ ואם אדם אינו לומד לשלוט עליהם ולא לעסוק בעתיד, קל מאוד ליפול בדאגות וחרדות.

כולנו מכירים את המשפט: "העבר אין, העתיד עדיין וההווה כהרף עין – דאגה מנין", זו בעצם הנוסחה, 'העבר אין'- מה שהיה כבר היה, 'העתיד עדיין' – בנוגע לעתיד אנו מקווים לטוב, 'וההווה… כהרף עין' – חייבים לנצל אותו כי הנה תיכף הוא נעלם, ואם כן – 'דאגה מניין'…

כשיש לאדם התמודדות בחיים, אם כל מעייניו יהיו עסוקים רק בעתיד, הוא לא ישרוד. בעוד אם הוא יתרכז במה אני יכול ומסוגל לעשות כעת, התנהלות זו עוזרת לשרוד ולהצליח. בואו נתמקד בטוב העכשווי, נודה – ברוך ד' יום יום.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רגע אחד!

קבל חינם את מגזין במה מדי שבוע!

מהווה הסכמה לקבלת דיוור. ניתן לבטל בכל עת.

מגזין במה - מגזין תוכן חרדי לבית ולמשפחה גיליון 75
דילוג לתוכן