מגיע לי!…

המחנך הרב פנחס ברייער בטורו השבועי: אומרים בשם בעלי המוסר שבעלי קנאה אף בשעת הלוויתם ממשיכה להטריד אותם הקנאה בחבריהם שזכו ללוויה מכובדת יותר...

פרשת קרח ידועה כפרשה העוסקת בגנות המחלוקת ובעונש החמור בו לא מבדילים בין גדולים לקטנים ואף תינוקות נבלעו בשאול.

לא פחות מכך חשוב להתבונן בשורש הדברים והיא מידת הקנאה, כדברי חז"ל, נתקנא באליצפן. הכל החל כתוצאה ממידת הקנאה ואולי זו ההזדמנות להתבונן במידת הקנאה.

טיפול שורש

הקנאה היא אחת המידות הדומיננטיות והפעילות אצל האדם כל חייו מראשית ועד כלה. העולם נוהג להצביע על פעוטות וזאטוטים המנסים למשוך תשומת לב ולאבחן: הוא מקנא באחיו. גם בבגרות מוסיפה הקנאה לבעור בעצמותינו, ואם אין משרשים אותה – הרי היא מלווה אותנו עד זיבולא בתרייתא. כפי שאומרים בשם בעלי המוסר, שבעלי קנאה אף בשעת הלוויתם למנוחת עולמים, ממשיכה להטריד אותם הקנאה בחבריהם שזכו ללוויה מכובדת יותר.

"הקנאה אינה אלא חסרון ידיעה וסכלות, כי אין המקנא מרוויח כלום לעצמו, וגם לא מפסיד למי שמתקנא בו, ואינו מפסיד אלא לעצמו כמאמר הכתוב: 'ופותה תמית קנאה'… שאפילו הטובות שבידו לא יהנוהו מצער מה שהוא רואה ביד חברו, והוא מה שאמר עליו החכם: 'ורקב עצמות קנאה'". לשון קדשו של בעל ה"מסילת ישרים". בהמשך מפרט על מידת הקנאה בין הגרועות שבמידות שנזקן רב וכבר אמרו חכמינו במסכת אבות כי הקנאה היא הגורם הראשון במעלה המוציאה את האדם מן העולם.

כדי להצליח בעבודה על מידת הקנאה, יש לבדוק אותה מן השורש, ועל ידי כך ניתן למצוא בע"ה את דרך ההתמודדות עמה.

הקנאה כמניע חיובי

כמו כל המידות וכמו כל הנבראים, במידת הקנאה יש תועלת והטבה רבה לעולם. ידוע מאמר החכם: לולא הקנאה היה העולם שמם.

אם נבדוק את מניעי המעשים כולם נגלה כי אכן ללא הקנאה העולם לא היה מתפתח כפי שהתפתח ב"ה, בין ברוחניות ובין בגשמיות, והדוגמאות רבות הן מספור.

אם אנשים לא היו מתקנאים בטד אדיסון ממציא החשמל, על ביתו המואר בלילות באור יקרות, הרי שעד היום הזה היינו ממשיכים להאיר את החשיכה בנרות ובעששיות נפט מעשנות. אילו לא היו מתקנאים בממציא הטלפון שביכולתו לשוחח עם חבריו ממרחקים, היה רעיונו הכביר יורד עמו אלי קבר.

הקנאה החיובית פעילה כך, ויותר מכך, בחיים הרוחניים. אם לא היה רצון חזק בנפש האדם להגיע לדרגות הגבוהות שאליהן הגיעו מי שזכו, לא הייתה התקדמות ותביעה עצמית של "מתי יגיעו מעשי". אם לא היינו רוצים לדעת ולהבין כמו תלמידי החכמים המופלגים, ולא היינו מקנאים בידיעותיהם, לא היה עמל ולא מאמץ כלשהו, ואכן היה העולם שמם מן החכמה… על כך אמרו חז"ל: "קנאת סופרים תרבה חכמה" אכן יש בה בקנאה תועלת מרובה.

מידה – במידה

בכל המידות שבעולם, אם טובות הן אם רעות, המינון הוא הקובע. הרמב"ם מבאר שהמידות נקראות בשמן כי יש לדעת באיזו מידה להשתמש בכל מידה. הכמות היא הקובעת, כשם שהמים נחוצים כמובן ביותר לחיי האדם בעולם אך כשהם עולים וגועשים וחוצים את קו הגבול, הריהם גורמים בן רגע לאסון טבע עצום מימדים ששכל אנוש אינו יכול להכיל את השלכותיו הנוראות. (תזכורת, הצונאמי ופגיעתו הנדירה בדרום מזרח אסיה).

חשוב לדעת את המינון הנכון, לעצור את מידת הקנאה לפני שתפרוץ את כל הגבולות והמבחן הוא מבחן התוצאה. כל עוד אתה מרגיש שהקנאה מדרבנת אותך ליישם ולפתח את מעלותיך וכישוריך ולמצות את הכוחות הטמונים בך, הרי שהקנאה היא במידה הנכונה ומשרתת את המטרה. לעומת זאת כשאדם אינו מרגיש כל דרבון לעשייה, אלא רק קנאה נוראה בהצלחותיו של השני המביאה לשנאה ולמבט רע עליו, הרי שהקנאה עלתה על גדותיה ומאותו רגע ואילך היא עלולה להציף כל חלקה טובה, ומכאן ועד להוצאתו מן העולם, הדרך אינה רחוקה.

יסוד הדברים בהסברו של המהרש"א על דברי הגמרא (ב"ב כ"א ע"א), "קנאת סופרים תרבה חכמה", מדייק המהרש"א שלא אמרו "קנאת חכמים" תרבה חכמה אלא "קנאת סופרים", כי הקנאה הרי היא רק כהתחלה וכדרבון לקנות חכמה, אך כשכבר עוסק בקניית החכמה, אל לו להסתכל כל העת לצדדים ולמדוד את עצמו ביחס לחכמת השני, אלא להיות עסוק בהתקדמותו האישית בלבד.

יש לי כל

מי שנגוע בקנאה רעה, יש לו תרופה והיא התחזקות בביטחון בד'. לו ידעו ולו יבינו כי "אין אדם נוגע במוכן לחבירו כמלוא הנימה", מיד שב ורפא להם. האמונה בהשגחה הפרטית, מביאה להכרה כי הצלחת השני אינה על חשבוני כלל, ואם עלי נגזר להצליח – הצלחתי בוא תבוא בין עם הצלחת השני ובין אם לאו. ככל שאדם מתבונן ומפנים מציאות זו תדעך ותעלם אש הקנאה.

האבן עזרא מפרש יסוד חשוב זה על הפסוק "לא תחמוד בית רעך". התמיהה שעולה היא איך יכולה התורה לצוותנו שלא לחמוד, כאשר החמדה היא מידה חסרת שליטה המסורה ללב ולרגש, ואינה תלויה בשכלו וברצונו של האדם.

מתרץ על כך האבן עזרא, שכשם שהכפרי אינו חומד להיות חתן המלך וכשם שאדם אינו חומד לו כנפי ציפור לעוף בהם, וכשם שכיום בחור רגיל מן השורה ממשפחה פשוטה אינו חומד לשבת בטיש על יד הרבי, כך על היהודי לדעת שלא יתכן להשיג את הצלחתו של השני. מה שיש לו הוא המציאות עבורו, ומה שאינו מציאותי – הלב אינו חומד. לכל אחד יש את כל צרכיו, כאשר חננו הבורא יתברך, ואינו יכול לגעת במוכן לחברו, ואין עצה ואין תבונה נגד זה.

טבע האדם הוא לקנא רק במה שמסוגל הוא לדעתו להשיג. כשרואה שהשני השיג את מה שכביכול מתאים ושייך לו, הריהו מתמלא קנאה. על האדם להשריש בדעתו שמה שמגיע לו – יגיע ממילא, ומה שלא מגיע – לא יגיע, ולא תועיל כל תחבולה לשנות זאת, או אז ניתן להירגע אט אט מן הקנאה ולהפסיק להשוות ולבדוק עצמו כל העת ביחס להצלחת חבריו.

אדרבה!

השורש של מידת הקנאה נעוץ במידת הגאווה. הגאווה היא שמשחיתה את האדם עד שהוא סבור כל העת: מגיע לי! אדם המתגאה על חברו סופו לקנא בו, משום שאינו מסוגל להבין איך יתכן שאני החשוב והמוצלח כל כך, לא השגתי מה שיש לפלוני שהוא כאין וכאפס לעומתי.

אדם אינו מתקנא בגדול ממנו, במי שאינו נמצא במעמדו כלל. האיש הפשוט אינו מתקנא במיליונר הגדול שנוסע בלימוזינה יקרה ומפוארת, אלא דווקא בחברו או בשכנו שרכש גרוטאה בשוק יד שניה, ואף אם היא לא נראית כראוי ונזקקת להחייאת המוסכניק כל שני וחמישי, הרי הוא אינו נאלץ לכתת את רגליו, ונוסע כמו מלך על הכביש…

אין גם בחור צעיר שנכנס לישיבה ומקנא בראש הישיבה על הסברות המדהימות והישרות שהסביר בשיעור. קנאתו תעלה דווקא על איזושהי שאלה קטנה שהעלה חברו לספסל הלימודים. דווקא לו תהיה כזו שאלה מוצלחת, ואני – עם כל חכמתי ותבונתי – מתחילת השנה עוד לא הראיתי את כוחי…

כשהאדם לומד להעריך את זולתו על מעלותיו ועל יתרונותיו בלי לפגוע בחשיבותו ובערכו שלו, אז לא תכאב לו הצלחתו של השני, אלא תתקבל בעיניו ברוגע כחלק מן המציאות, עד שיזכה לקבל את שמחת השני בברכה ובעין יפה.

בקשה לעזרה

שתי העצות למיגור הקנאה, הן מן המלאכות הקשות שבמקדש. הן ההתחזקות באמונה ובביטחון בהשי"ת עד להכרה שאף אחד אינו נוגע בזולתו ואינו גורע ממנו, והן עבודת המידות להעריך ולכבד כל אחד על הטוב שלו, אין הם פתרונות קסם, אלא עבודה עצמית קשה וממושכת. אך כבר אמרו חז"ל "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואפתח לכם פתח כפתחו של אולם".

אולם חשוב לזכור שאם אין הקב"ה עוזרו – לא יוכל לו. בסוף תפילת העמידה יש בקשה מיוחדת מאת הבורא יתברך: "שלא תעלה קנאת אדם עלי, ולא קנאתי על אחרים". כשיהודי מתפלל מעומק הלב, כשיהודי רוצה ומשתוקק ותאב, הקב"ה ישלח עזרו כאב אוהב.

תפילה ועוד תפילה ועוד תפילה – סופן שיפעלו את פעולתן. מספרים על אדם גדול שפנה אליו בחור שקינא מאוד בחברו שהיה עילוי גדול. עצתו היתה שיתפלל כל יום להצלחת החבר שהוא מקנא בו. בתפילה האדם אינו יכול לשקר לעצמו שהרי זהו דבר שבינו לקונו, כשמתפללים ומבקשים על טובתו של השני, חודר הרצון לראות בהצלחתו באמת וממילא הקנאה – עוברת ויוצאת מן העולם.

קבלו גישה חינם להרצאות מוסרטות ומוקלטות וחומרים נוספים של הרב פנחס ברייער כאן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

רגע אחד!

קבל חינם את מגזין במה מדי שבוע!

מהווה הסכמה לקבלת דיוור. ניתן לבטל בכל עת.

מגזין במה - מגזין תוכן חרדי לבית ולמשפחה גיליון 75
דילוג לתוכן