שרה אמנו התייחדה בזה שכל שנותיה היו שוות לטובה. שנות עקרות, שנות בדידות ושנים בהן זכתה לחבוק בן, כולן היו שוות.
נדבר על אופי מצוי מאוד: אופטימיים או פאסימיים.
כלומר, אלו הרואים בכל דבר שחור ואלו הרואים הכול וורוד. אומרים ששניים מסתכלים מאותו חלון, אחד רואה שמים תכולים והשני רואה חול וחול. אחד מתמקד בחצי כוס המלאה ואחד בחצי הריקה.
קשה מאוד לחיות בצל ילד פאסימי שכל הזמן מתלונן ובוכה. כמה היינו רוצים שתמיד הילדים יהיו שמחים, מאושרים ומלאי תודה.
***
ישנה אמירה פאסימית ידועה הטוענת: 'פאסימיים הם אופטימיים עם ניסיון'…
בעוד שלמעשה אין זה נכון. צורת ההסתכלות על החיים אינה קשורה לנסיבות החיים.
אנו עדים לתופעה זו, בכל מקום ובכל זמן נראה אנשים אופטימיים ופסימיים, אנשים רואי שחורות לעומת אנשים הרואים הכול בוורוד.
כשנתבונן, נשים לב שלא תמיד הפסימיים הם האנשים הסובלים יותר. אנו רואים אנשים שלא חסר להם כלום ובכל זאת הם מסתובבים עם פרצוף של מלפפון חמוץ כאילו עשו להם משהו וכל העולם נגדם, הם כל החיים בוכים ומתלוננים.
לעומת זאת נראה אנשים שלא מובן איך ועם מה הם בדיוק שמחים?! אנשים שכל חייהם מסכת אחת של התמודדויות ובכל זאת הם מלאים שמחה והודיה. כך שלא נסיבות החיים הם הגורמים לנו להיות שמחים או עצובים, אלא דווקא המיקוד הוא זה שקובע.
שמעתי פתגם חכם: אופטימי זה אחד הרואה בכל קושי הזדמנות, פסימי זה אחד שבכל הזדמנות רואה קושי…
***
אנו רוצים שילדינו יגדלו להיות אנשים שמחים ומאושרים. על כן חייבים אנו ללמד אותם לשמוח. בהשקעה מועטה, הנוסחה פשוטה למדי.
נזכור שהכל עניין של מיקוד!
יש כאלו שעסוקים כל העת רק במה שחסר! במה שלא בסדר! בפגיעות, בקשיים, בעוגמת הנפש ובעוד מיני מרעין בישין.
ויש שכל חייהם יתמקדו רק בטוב! במה שכן יש להם, במה שכן הצליחו, בכל הדברים הטובים שעוברים עליהם.
איננו נאיביים לחשוב שהכל ורוד. נכון, יש דברים כואבים, יש חורים שחורים, אבל אין שום מצווה להתמקד רק בהם. למה לא להתעסק בחיובי, באור, בטוב.
כולנו חווים מאורעות ומצבים משני הסוגים, והבחירה בידינו לבחור בטוב או…
כשההורים מאושרים בכל מה שיש להם ורגילים לדבר על הטוב ועל היש שמקבלים כל העת מהבורא, הילדים מפנימים את הגישה, סופגים את האווירה ולומדים לשמוח.
אבל אם האווירה בבית היא של מרמור וכל הזמן מתלוננים: על בעל המכולת ועל מזג האוויר, על השכן, על הגבאי ועל הגננת, הילדים מסיקים שהעולם מלא בעיות וקשיים, צרות וייסורים, וממילא יתקשו מאוד לחיות בשמחה.
המח לומד מהר מאוד במה אנו בוחרים ואם הוא קולט שהמיקוד הוא בשלילי, הוא פשוט מסנן את כל החיובי שהיה והילד יחזור מטיול יום שלם ורק ידבר על האתר היחיד שהיה סגור, הוא יבכה על 10% שלא הצליח במבחן ועל הארוחה שלא אהב בגלל תוספת תרד…
בעוד שאדם שהתרגל לאופטימיות המח מסנן את השלילה, הוא רק יזכור את החתונה השמחה ולא את ההמתנה בת השעתיים בדרך אליה. הוא ימצא את האנשים הטובים שעזרו ולא את אלו שהתעלמו.
כך שכשאנו מזהים ילד המפתח הסתכלות פאסימית עלינו לתרגל ולאמן אותו להסתכלות חיובית. אחרת מחכה לו ולסביבה חיים אומללים!
***
שינוי חשיבה אינו מתבצע ביום אחד. ילד שהורגל לחשוב בצורה טעונה וביקורתית, אינו משתנה תוך יום וגם לא תוך שבוע. כדי ליצור סדק במעגל המחשבה הפסימי, עליו להשקיע מחשבה רבה, עבודה מאומצת ותרגול רב.
אחד הכלים שמסייעים מאוד בהשגת היעד הוא ההודיה. כשמלמדים את הילדים להודות על כל פרט: על הדגים שהצליחו, על אמא שב"ה מרגישה טוב יותר, על התינוק הקטן שלמד ללכת, על הפעקאל'ה של שבת, על יום ההולדת הנוסף שחוגגים לאח – הם לומדים לראות את כל הטוב שמסביבם, הם שמים לב לנקודות האור הפזורות סביבם.
כשהאווירה בבית היא שמחה, מאושרת וסלחנית, גדלים הילדים לתפארת. כבר קבעו חז"ל (סוכה נו ע"ב): "שותא דינוקא בשוקא (-סגנון דיבורו של תינוק מחוץ לבית) או דאבוה או דאימיה" (-למד זאת מאביו או מאמו).
כדאי וחשוב להביא לידי שינוי זה בבית, ע"י תרגול להפנמת גישה חיובית לחיים. לדוגמה, אפשר ליזום שיחה משותפת בסעודת שבת בנושא זה, כשכל אחד מבני המשפחה מוסיף נקודות שרואים בהן את חסדי השם.
כמה טוב שאמא מכינה צורכי שבת; כמה נפלא שיושבים יחד בסעודות שבת; בחסד השם כולם בריאים, יש אבא שמפרנס, יש בית לגור בו ויש ביגוד לכולם; ב"ה, כל אחד מסודר במוסד לימודי ויש שייכות לקהילה. וכמובן, לפני הכל מודים על היסודות: שאנו יהודים, שזכינו לדרך חיים, שיש לנו שבת שהיא יום מנוחה וקדושה וכו'.
הכלל המנחה הוא: כל דבר שבלעדיו היינו מרגישים הרגשה של חיסרון – כשהוא קיים יש לשים לב לחסד השם שבעצם קיומו, ולהודות על כך.
גם שיחות חיוביות שבהן משבחים את אחד מבני המשפחה (בפניו, כמובן, כדי שלא ייווצר מצב שמתוך שבחו באים לדבר בגנותו), עשויות לתרום לכך. כל אחד מוסיף מעלה או תכונה חיובית שניתן ללמוד מבן המשפחה הזה. בכלל, דיבורים חיוביים על ציבור או על קהילה, מולידים הערכה לכל יהודי באשר הוא.
