טעמה המתוק של מחמאה

חז"ל דורשים על הפסוק "ולבן שיניים מחלב" – "גדול המלבין שיניים לחבריו ממשקהו חלב". כשמחמיאים לאדם, הוא מחייך, ואז נראות שיניו – זוהי הלבנת השיניים. הלבנה זו גדולה ממתן כוס חלב, למרות כל מרכיבי הסידן שבה, כי המחמאה תישאר לנצח, ומרכיבי החלב הם זמניים.

נזהה אנשים כמונו, גם הם מתמודדים, חווים אכזבות ותסכולים ולא תמיד קל להם. גם הם, כנראה, נפגעים לפעמים, אבל הם אינם נושאים אתם את הפגיעה והתסכול לכל מקום ואינם מראים אותם לעין כל. הם משאירים את המתחולל בלב פנימה ועל פניהם עוטים מסכה שמחה ומאירת פנים.

הם יודעים, כנראה, כי נוהג משובח זה לא יגדיל את הסבל שלהם, ממש כשם שהאנשים שנוהגים להסתובב 'עם פרצוף תשעה באב' – אינם פותרים בכך את בעיותיהם… הם בסך הכל משתדלים להאיר לסביבה ולא להעמיס את כאבם על כולם.

קיימת דרגה נוספת בהארת פנים, והיא פיזור דברי נוחם וחיזוק לסובבים אותנו. חז"ל במסכת בבא בתרא מלמדים אותנו, שהנותן צדקה לעני מקיים שש מצוות, ולעומתו המפייסו בדברים מקיים אחת עשרה מצוות!

נשאלת השאלה: איך ייתכן שאדם שהעניק לעני כסף לקניית מזון ובכך החיה את נפשו, זוכה רק בשש מצוות, ואילו חברו, שאין לו אפילו פרוטה אחת לתת לעני ולכן פייסו בדברים – זוכה בסכום כפול כמעט של זכויות? על מה ולמה?!

התשובה היא: מזון או כל נתינה פיזית אחרת, אלו נתינות מוגבלות ותחומות. יש גבול לזמן שהאדם יכול לחיות בשל אותה לחמנייה או כוס חלב. לעומת זאת, מחמאה או עידוד – הם מזון לנפש! זהו סוג מזון שבעזרתו האדם יכול להיבנות, יכול להתאושש ולחזור לחיים, זוהי נתינה בלתי מוגבלת, ולכן גם שכרה כה רב.

כולנו, כל אחד ואחת מאתנו, יכולים להיזכר במחמאה שקיבלנו לפני שנים, וטעמה הטוב עדיין בפינו. מחברי ספרים, כמו גם יוצרים שהפכו את העולם, יכולים להעיד שהדחיפה להמשיך ולהצליח הייתה בשל עידוד שקיבלו ממכר או מחבר, שפרגן ואמר: "גדל!"

אפשר להבין כוחה של מילה גם מההיבט השלילי, מכוחה של מילה פוגעת. רבים מאתנו מכירים אנשים, שכל שאיפותיהם ותכניותיהם נגדעו בשל קטילה או אמירה מזלזלת, ומרובה מידה טובה…

 

מעדיפים לעזור לחולים

 

משום מה, אנשים מעדיפים עשיית חסד פיזית, כחלוקת אוכל לנזקקים, התנדבויות בבתי חולים ובבתי אבות וכדומה, מאשר נתינה של הארת פנים ופיוס בדברים. השאלה הגדולה היא: למה?

כולנו מוקפים בחברים, בשכנים ובילדים, שהיו שמחים כל כך לשמוע עד כמה אנחנו מעריכים אותם, ועד כמה אנחנו שמים לב לדברים הגדולים שהם עושים. כל חבר בכולל או בעבודה היה שמח לשמוע עד כמה אנחנו שמים לב להשקעה שלו בלימוד / בעבודה. למה קשה כל כך להחמיא? למה???

ההסבר פשוט וברור.

טוב ונחמד להיות בצד של הנותנים. כשאנחנו מעניקים או עוזרים למסכן אנו מתמלאים בתחושת סיפוק: הנה, אני עוזר למסכן, לאומלל. זה מחמיא, זה נותן חשיבות, ובשקט בשקט נודה שזה נותן גם תחושת עליונות…

אולם אם אני מחמיא לחבר/לשכן, אני כאילו מודה בחשיבתו ובמעלתו, שהוא יותר ממני… לזה האנשים אינם מוכנים. אדם מוכן לעשות חסד, אבל שזה יבוא על חשבונו האישי?! זה לא!

זו טעות איומה! עיוות חשיבה בסיסי!

ההיפך הוא הנכון. כשאתה מחמיא לזולת, הוא דווקא מעריך אותך ואוהב אותך. אם נוכחת לראות עד כמה הוא מיוחד, כנראה גם אתה מיוחד… אם שמת לב שהוא חכם, בהכרח שגם אתה חכם!

זה בדוק!

אדם הרגיל להחמיא לסובבים, מוצף מיד במחמאות חוזרות. צריך פשוט להתחיל לפזר מחמאות ומילים חמות. תראו עד כמה הכל חוזר, ובגדול…

 

תפסיקו להיות חסכנים

 

כדי להחמיא בצורה נכונה, שהדברים לא יישמעו כחנופה או כדברי חיזוק אלא כמחמאה נעימה, נציג מספר כללים:

  1. אמת – להאמין במה שאנחנו מחמיאים. מחמאות מהשפה ולחוץ אינן מתקבלות.
  2. פרופורציה – מחמאה מוגזמת על דבר פעוט מתקבלת כשקר וכזלזול באינטליגנציה. לפעמים, במיוחד אצל ילדים, מנסים להרוויח דרך המחמאות ולכן מגזימים, אבל התוצאה היא שהילד מרגיש בחוש הפנימי שבו שאין זו מחמאה אלא דרך להשגת רווחים… כך קורה שמשיגים רק את ההיפך.
  3. מקוריות – מחמאה צריכה להיות אישית, ולא משפט סתמי בנוסח: "אתה אברך חשוב", "אתה משקיע", "אתה ילד טוב" – משפט שהוצא מהלקסיקון. חשוב שמקבל המחמאה יבין ממה בדיוק נהנינו, ולמה שמנו לב באופן מיוחד.
  4. לא להתייאש – יש אנשים שמגיבים בחוסר נוחות, ואפילו בדחייה, לכל ניסיון להחמיא. אל תתייאשו, זה בסך הכל מראה על חסר… החמיאו והחמיאו, עד שהם יתרגלו.

והעיקר – לא לשכוח את הכוח העצום הטמון במילה טובה, עד כמה היא בונה ועד כמה היא מחיה, ולא לחסוך בה, לא בבית ולא ברחוב.

חשוב ליצור בבית אווירה של מחמאות. ניתן לנצל הזדמנויות שונות שבהן נוכל לשבח את הילדים, כל אחד בנקודה מיוחדת ששמנו לב שבה הוא השתפר או היה מיוחד.

יש אנשים שחוששים, שאם יחמיאו יותר מדי – תאבדנה המחמאות מהאפקטיביות שבהן. לכן הם שוקלים כל דבריהם בפלס, ומעניקים לילד מחמאה רק לאחר בדיקות שתי וערב האם הוא אכן ראוי לה, וגם אז מחמיאים במידה ובמשורה.

את כל אותם אנשים הייתי שואל: האם גם לפני כל הערה או גערה אתם בודקים את עצמכם כל כך, או שבמקרים כאלו הכל נעשה ספונטנית?!

בואו נתחיל להציף את הסביבה באמירות חיוביות אמתיות.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

רגע אחד!

קבל חינם את מגזין במה מדי שבוע!

מהווה הסכמה לקבלת דיוור. ניתן לבטל בכל עת.

מגזין במה - מגזין תוכן חרדי לבית ולמשפחה גיליון 75
דילוג לתוכן