חשבון נפש בלימוד זכות

המחנך הרב פנחס ברייער בטורו השבועי: לא יתכן שנסחוב מטען של כף חובה על ילד או ילדה שאינם מתנהגים בדיוק כפי שציפינו, בו בזמן שאנו מצפים שהקב"ה ילמד עלינו זכות

חודש אלול מכונה בשם חודש הרחמים והסליחות. אין זה חודש של אכיפה מוגברת כמו מבצע משטרתי שמטרתו ללכוד פושעים.

כל מטרתו הוא להוסיף רחמים ואם לא היינו עוצרים כל שנה לא היינו מגיעים לרגע של חשבון נפש והחיים היו ממשיכים בתלם עד שח"ו האדם היה מאבד את האפשרות לחזור בתשובה, כמו שהיינו במצרים בה הגענו לכמעט מ"ט שערי טומאה, כך שכל ההנהגה היא בעצם הנהגה של רחמים, של קירוב ושל לימוד זכות.

הקב"ה מבקש, אמרו לפני מלכויות זכרונות ושופרות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה. הקב"ה חפץ בטובתינו, אנו אומרים בתפילת ראש השנה, כי לא תחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו וחיה.

***

עומדים אנו ימים ספורים לפני יום הדין, ימים בהם כל אחד עסוק בחשבון נפש, כל אחד מנסה לבדוק את העבר וללמוד לעתיד.

יש את החשבון הפרטי של כל אחד עם עצמו, יש החשבון השנתי איך עברה השנה, בכמה טוב הוצפנו, עם מה התמודדנו, מה השגנו ובמה נכשלנו, ויש את חשבון הנפש השנתי בייחסנו עם ילדינו, על מה הקפדנו ואת מה הזנחנו.

חשבון נפש הוא משהו הכרחי. אדם שחי בלי חשבון לא יגיע לשום מקום, הוא לא יתקדם ברוחניות ולא יצליח בגשמיות. אדם שאינו בודק את מעשיו, לאט לאט מתנתק מהמציאות וחי באיזושהי מציאות דמיונית. רק מי שעוצר, חושב ובודק יכול לשנות לשפר ולהתקדם. זוהי המתנה השנתית שאנו זוכים לה מדי שנה בשנה בתקופה זו.

***

וכשם שאין פרצופיהם שווים, כך אין דעותיהם שוות. יש את אלו שיתמקדו בעיקר בחלקים השליליים, הם יראו בעיקר את החלקים שנכשלו בעבודת ד', הם יזכרו רק את המעידות שהיו להם בחינוך הילדים ויתמקדו רק בקשיים ובהתמודדויות שחוו במהלך השנה שחלפה.

לעומת זאת יש את אלו שניחנו בראיה אופטימית, אלו יתרפקו בעיקר על הזיכרונות המתוקים, על רגעי ההתעלות שחוו, הם ייהנו להיזכר משעות האיכות שהיו בחיק המשפחה ויודו על החסדים שראו בשנה שחלפה.

שני הצדדים יודעים ומודעים לשני ההיבטים, השאלה היא היכן המיקוד, מהו העיקר ומה הטפל?!

אנחנו עדים לתופעה זו, בכל מקום ובכל זמן נראה אנשים אופטימיים ואנשים פסימיים, אנשים רואי שחורות לעומת אנשים הרואים הכול בוורוד.

כשנתבונן נשים לב שלא תמיד הפסימיים הם האנשים הסובלים יותר. אנו רואים אנשים שלא חסר להם כלום ובכל זאת הם מסתובבים עם פרצוף של מלפפון חמוץ כאילו ועשו להם משהו וכל העולם נגדם, הם כל החיים בוכים ומתלוננים.

לעומת זאת נראה אנשים שלא מובן איך ועם מה הם בדיוק שמחים?! אנשים שכל חייהם מסכת אחת של התמודדויות ובכל זאת הם מלאים שמחה והודיה, כך שלא נסיבות החיים הם אלו הגורמים לנו להיות שמחים או עצובים, אלא דווקא המיקוד הוא זה שקובע.

שמעתי פתגם חכם: אופטימי זה אחד הרואה בכל קושי הזדמנות, פסימי זה אחד שבכל הזדמנות רואה קושי…

***

בשם מרן הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, אומרים כי זהו ההבדל בין תפוח רקוב לתפוז רקוב. תפוח רקוב זורקים משום שאין הפרדה פיזית בין החלקים הרקובים לטובים, בעוד שבתפוז הכול מחולק לפלחים ולכן גם אם פלח אחד רקוב זורקים אותו ואולי גם את שני הפלחים השכנים אבל את כל שאר הפרי אוכלים.

יש את אלו שאין אצלם הפרדה בין טוב לרע ויש את אלו שהשכילו להפריד בין האור לחושך.

כשאנו יודעים שמטרת חשבון הנפש אינה לייאש, אלא להיפך, לקדם, כדבריו הידועים של הרה"ק מקוברין, 'כתית למאור ולא למנוחות' – הכתיתה טובה רק אם היא מביאה אותנו למאור, לפריחה ואור, ולא למנוחות, אם הכתיתה הורסת ומביאה אותנו למצב של מנוחה שוב אין בה שום תועלת.

בימים בהם אנו מצפים ללימוד זכות, עלינו גם להיות במצב של לימוד זכות. אדם המלמד זכות על סובביו והוא גם מלא בהכרת הטוב וחש שהוא רק זכה בהסתכלותו כלפי שמיא, נמצא בעולם זכות ומושך עליו השגחה של לימוד זכות.

כך שאם זה מטרת ימים אלו, עלינו להתחזק דווקא בעניין של לימוד זכות.

***

ידועה האמרה בשם צדיקים, כי יש לעמול לתרץ התנהגות של יהודי כמו לעמול ליישב רמב"ם מוקשה. לא יתכן שאנו נסחוב מטען של כף חובה על ילד או ילדה שאינם מתנהגים בדיוק כפי שציפינו, בו בזמן שאנו מצפים שהקב"ה ילמד עלינו זכות.

הרי אין ילד רע – יש ילד שרע לו, ואם הוא מתנהג כך, כנראה שמשהו חסום בו, משהו מציק בו. ננסה באווירת הימים להתעלות ולמצוא נקודות זכות אצל ילדינו ובהמשך גם על עצמינו וכך נמשוך עלינו הנהגה זו גם מלמעלה.

בתפילות נבקש נתחנן 'אם כבנים רחמנו כרחם אב על בנים'… מחובתנו לעורר גם אצלנו רחמים, אם לא, אוי ואבוי אם גם משמים ידונו אותנו כפי שאנו דנים את ילדינו…

אם רק נתחיל לחשוב בכיוון חיובי, נופתע לגלות כמה מתיקות ואור יש בכל ילד, כמה רצון פנימי להיות טוב קיים בהם, למרות שזה משתבש להם בדרך.

***

אנחנו חייבים ללמוד ללמד זכות גם על עצמינו. אם כל החיים נסתובב עם ייסורי מצפון למה לא היינו הורים טובים יותר או למה לא השקענו יותר, נתמוטט חלילה. אדם חייב לדון גם את עצמו לכף זכות!

בדרך כלל עורכים אנו לעצמנו לפני השינה, בית דין, כאשר בבית דין זה אין סנגור, אלא אך ורק קטגור.

וכך זה נשמע: "למה התנהגתי / אמרתי כך", "לא הייתי צריכ/ה לעשות כך וכך", "הייתי יותר מידי נוקשה", הייתי מידי רכרוכי" וכו'.

ימים אלו מזכירים לנו ליישם את הכתוב: הס קטגור וקח סנגור במקומו. הווי דן את  כל  האדם. הווי אומר: גם את עצמך.

נלמד להעריך את מה שכן עשינו, את השעות שכן הקדשנו, את הארוחות שכן הכנו. נתמקד בחיובי עד שנרגיש שאנחנו כן מבינים את עצמנו.

***

ידועים דברי הבעש"ט הק' על הפסוק "ד' צילך", שריבונו של עולם מתנהג עם האדם כמו צל המחקה תנועות האדם, כך גם אדם המלמד זכות מושך עליו הנהגה של לימוד זכות.

לימוד זכות זה גם נדרש כלפי מעלה, להאמין שכל מה שעבר עלינו בוודאי היה לטובה. ברור שנבקש חסדים נגלים אבל נאמין שהכול הכול היה לטובתנו הנצחית. זה גם עניין של לימוד זכות שהקב"ה מצפה מכל אחד.

כך שיחד עם חשבון הנפש הנדרש והמחייב, עלינו לעשות זאת מתוך כוונה שזה יבוא להאיר ולחזק את עצמנו ובמקביל נלמד להעריך ולהוקיר את הדברים הטובים שחווינו, נקדיש זמן להודות על הטוב שהיה, תוך בקשה לעתיד.

לסיום: אני מכיר יהודי שסיגל לעצמו מנהג טוב בכל ערב ראש השנה, לפני היציאה לבית הכנסת נוהג הוא לרקוד עם בני הבית 'כי הרבית טובות אלי' ו'עד הנה עזרנו רחמך', לתת שבח והודיה על השנה שחלפה, מפרטים כמה טוב היה, כמה חסדים ורחמים וכך בהרגשה זו יוצאים לחלות ולחנן על השנה החדשה הבעל"ט.

קבלו גישה חינם להרצאות מוסרטות ומוקלטות וחומרים נוספים של הרב פנחס ברייער כאן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

רגע אחד!

קבל חינם את מגזין במה מדי שבוע!

מהווה הסכמה לקבלת דיוור. ניתן לבטל בכל עת.

מגזין במה - מגזין תוכן חרדי לבית ולמשפחה גיליון 75
דילוג לתוכן