'והיה עקב תשמעון', פירש רש"י: "את המצוות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון". במסכת אבות למדנו, והוי זהיר במצווה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות.
אם היה מחירון למצוות אנשים היו מתחילים לבדוק מה היא מצווה 'שווה' ומה פחות, בדיקה זו הייתה מוציאה את כל התוכן הפנימי מעבודת ד', שכן היא הייתה הופכת הכל לסוג של כדאיות, מין ביזנס, רווח מול הפסד. לכן אין מחירונים למצוות ואין מושג מצווה קלה או חמורה. זו האזהרה בפרשה, הוי זהיר במצוות שאדם דש בעקביו, כי אין אנו יודעים ערכה של מצווה. אך באותה מידה חייבים משנה זהירות לא להפוך טפל לעיקר והתמקדות בדברים שוליים במקום בעיקר.
יש את האחד שלפני החגים היה עסוק בסידור מקום נח לתפילה עד שלא נשאר לו זמן להשקיע בהכנה הרוחנית לעבודת היום. או אותו אחד שטרח להגיע למירון, בו חיפש משך כל השהות במקום הקדוש אחר ספר תהילים בכתב אשורית דווקא, עד שהגיע הזמן לחזור לישיבה ללא שהתפלל כלל. נראה בחור עסוק סדר שלם בחיפוש מקור לאיזה ווארט ששמע, במקום ללבן את הסוגיה הנלמדת, הוא יתלהב מבגד חדש שקנה לכבוד החג יותר מהחג עצמו.
לכל אדם יצר המסית לרע, דבר שידוע ומורגש יום יום, שעה שעה, אולם יש יצר קשה ומתוחכם יותר, והוא היצר המגיע בתחפושת, כדברי חז"ל, "כתלמיד חכם נדמה לו". הוא מגיע אל האדם לבוש מחלצות כצדיק מופלג ומצליח בדרך זו להפיל ברשתו כל בחור וטוב.
כשמסית הוא לדבר עבירה, הריהו מתאר אותו כמצוה או כהנהגה טובה, מסווה ומשנה הוא את העבירה העכורה עד לבלי היכר, אולם מתחת לתחפושת קיימת המציאות המרה, העבירה. בניסיון כזה צריך משנה זהירות ותקיפות להינצל, כי ליבו של האדם מסייע ליצרו ומשכנע אף הוא, הלא רק מצוה הוא מבקש, הנהגה טובה הוא מעונין להנחילך, ואתה תדחה ותסרב?!
במסכת שבת שואלת הגמרא: "שוחט משום מאי חייב?" והתשובה – "משום צובע"! ופירש הבעש"ט הקד' על פי דברי התוספות, "שוחט דעלמא", שהענין קאי על שוחט דעלמא שהוא יצר הרע. מקשה הגמרא מדוע עונשו לעתיד לבוא יהיה שחיטה, הלא בסך הכל הוא ביצע את תפקידו המיועד לו – לרדת לעולם ולפתות אנשים לעבור על רצון בוראם? והתשובה היא – משום צובע. זה שמשכנע הוא לדבר עבירה – ניחא, אך הדרך הצבועה שבה הוא צובע מצוה כעבירה ועבירה כמצוה, היא שמעוררת נגדו תביעה, ועליה הוא מתחייב בשחיטה.
כשהטפל – עיקר
לבוש צדקני זה של היצר הרע משכנע מאד בפרט בימי הנעורים, צעירים נתפסים לעניינים שונים, מרבים לעסוק בהם ולהדר בהם על חשבון הלכות ברורות ומצוות דאורייתא.
כאותו צעיר ששמע שיש טעם בשתיית קפה לפני התפילה, משום שמעלים כך לד' את הדומם, הצומח, החי והמדבר. המים – מהדומם, הקפה והסוכר – מהצומח, החלב – חי, והאדם השותה – דרגת מדבר…
לאחר זמן שמע הנער הנלהב ענין סגולי נוסף, ש"קווה" עם חלב, "מילעך", הן אותיות מקווה, שמע ותתלהט נפשו ותתרומם רוחו, ויוסף עוד חומרות על הקפדתו.
ויהי היום, כמחצית השעה לפני זמן קריאת שמע, קם אותו נער, והנה שוד ושבר, אין לו קפה ואין לו חלב. נפלה רוחו בקרבו, אך מיד התעשת, וכי יבטל מעניינו המקודש בגלל מניעות והפרעות קלות?
קם ועשה מעשה. פרץ את המקרר שבמטבח הישיבה וצד לעצמו שקית חלב. בהמשך "סחב" מהמחסן קופסת קפה, וכשכל כולו רותח מהתלהבות הכין לעצמו קפה ושתה אותו בסילודין ובדביקות, כשהוא משתאה מגדולתו וטופח לעצמו על שכמו. מי כמוהו שומר גחלת המנהגים, המקפיד על עניינים נשגבים שאחרים דשים בעקבם…
ולאמיתו של דבר, מהי שתיית קפה מול זמן קריאת שמע שהוא מדאורייתא? ואיזה ענין, נשגב ככל שיהיה, מתיר גניבה וגזל? שאלות אלו ואחרות אינו שואל את עצמו, כי היצר הצליח לצודו ברשתו, וטחו עיניו מראות איך הפך טפל לעיקר ולהיפך!
גם בחור שקיבל על עצמו להוסיף תפילות ובקשות לפני התפילה ומקיים את הקבלה שלו גם כשכבר החל הציבור בתפילה, הוא דוגמה (פחות קיצונית…) לענין זה. מי שמקדים לבוא זמן מה לפני התפילה ומוסיף תפילות ובקשות – הריהו עושה מעשה משובח ביותר, כלשון חז"ל: "הלוואי יתפלל אדם כל היום כולו", אך חשוב מאד שלא להקדים ענין טוב להלכה בסיסית.
ניתן להיווכח בתוצאות העגומות של הטשטוש והבלבול השקריים אצל עשיו. עשיו שהיה מדקדק כל כך בענין תרומות ומעשרות, עד שנהג לעשר את התבן ואת המלח. בד בבד עם עיסוקיו הרצחניים כיודע ציד ואיש שדה, עשיו היה מהדר עד מאוד במצוות כיבוד אב בעת ובעונה אחת ועד כדי כך שהיה נכון להאכיל את יצחק אבינו בגזל, כדרשת חז"ל על הפסוק: "לצוד ציד להביא". כמו כן עשיו הקפיד לישא אשה בגיל מ' כמו אביו, אך עד אז נהג לצוד נשים מתחת בעליהן.
כשמסתבכים ברשת הטשטוש של היצר, כשעושים מטפל עיקר, אפשר לחוש שמקיימים מצוות ועושים מעשים טובים, כשלמעשה נוהגים מנהג עשיו הרשע.
הוי מחשב
חשוב להדגיש כי הדברים אינם מורידים מחשיבותם של מנהגי ישראל. הנהגות קדושות שנהגו בהם גדולים וטובים, יש בהם חשיבות רבה ויסודתם בהררי קודש. ידוע הכלל הקובע מנהג ישראל דין הוא.
מרן מהרי"ד מבעלזא זי"ע אמר שכיום התורה שבע"פ הם מנהגי ישראל, אשר אינם כתובים באופן מפורש בשו"ע. הוא אף הוסיף שאדם השואל על מנהג ישראל מהיכן נלמד והיכן כתוב כך, הריהו נכנס לגדר של אפיקורס.
הבעיה מתחילה כשאדם מחדש בעצמו מנהגים ועניינים ללא בסיס ומרבה לעסוק בהם על חשבון הלכות מפורשות, צריך להיוועץ בגדולים ממנו ולהיזהר לחשב שכר מצוה כנגד הפסדה.
צריך לזכור שאי אפשר לעשות עסקים ח"ו עם הקב"ה. מצוה אינה מכבה עבירה והנהגה אינה ממירה מצוה. ש"י טבילות לא יבואו במקום זמן קריאת שמע, ראיית פני צדיק בהתלהבות ובהתעוררות אינה מבטלת ואינה דוחה מצות "והדרת פני זקן", וכך פסקו חז"ל כי הרואה אשה טובעת בנהר ואינו מצילה נקרא חסיד שוטה.
זו כוונתו של בעל ה"מסילת ישרים" בדבריו בענין הזהירות, שחוץ ממה שצריך אדם לפקח על מעשיו הלא טובים ולהימנע מעבירות, צריך הוא גם להיזהר על המעשים הטובים שלו אם הם באמת טובים. זאת משום שלעתים אדם חש עצמו צדיק וישר ומרבה במעשים שהם דמיונות ותעתועי שווא הבאים על חשבון הדברים האמיתיים.
תפילה עמוקה בענין מבאר בעל ה"נתיבות שלום". אנו מבקשים בסליחות: "אל תשליכנו מלפניך ורוח קדשך אל תקח ממנו". התפילה הזו נוגעת למצב שאדם רחוק מהשי"ת, ובכל זאת חש בנפשו שהוא מלא רוח קדושה, במצב כזה סכנתו גדולה כי אינו חש כל קושי רוחני, ופעמוני ההתראה בעצם מנוטרלים אצלו.
לכן מבקשים שלא יהיה מצב של "תשליכנו מלפניך" ורוח קדשך אל תיקח מאתנו, כי נגד זה קשה מאוד להתמודד, אלא אם ד' משליכנו ומרחיקנו מלפניו, מבקשים אנו שיקח גם את רוח הקדושה, כדי שנדע ונחוש את מצבנו הלא טוב, ועל ידי זה נתעורר לשוב אל ד' באמת.
