האם אני חי בתחפושת?!

פורים…

אריות ונמרים, טבחים וסנדלרים, רבנים ושמשים… הרחוב רועש וגועש. כולם מחופשים, תחפושות מקוריות לצד נדושות. כל אחד מנסה להיות מה שהוא לא, וככל שלא מזהים את המחופש, כך התחפושת מוצלחת יותר.

תחפושת מעוררת תמיד מחשבות על אותם אלו החיים כל השנה כבתוך תחפושת, אלו המנסים להיות מה שהם לא, או לפחות לשדר את מה שהם לא.

יש בני אדם המחופשים ממש; לא מחוברים לעצמם, לא בודקים אם הם בתפקיד שהם מתאימים לו, והאם הם באמת מה שהם משדרים לסביבה.

יש גם בני אדם שאמנם לא מחופשים לגמרי, אבל כמו בערב פורים, הם מוציאים מ”ארגז התחפושות” פריט כלשהו, עניבה או כובע, וכך הם מתחפשים חלקית: רק בעבודה, או רק בבית. הם מזכירים לנו סוגי משקאות שמכילים רק חמישים אחוז פרי טבעי.

אותם ‘מתחפשים’ מנסים להיות לא מה שהם באמת, והתוצאה היא שהם מפסידים כפליים; כמו השני הם הרי לא יהיו, ואת מה שהם כן יכולים להיות, את מה שהם כן יכולים לעשות – הם לא עושים, כי מעולם לא התבוננו בעצמם: מי אני באמת, למה אני מסוגל.

‘מועמד’ לתפקיד של קוף

מסופר על דוב שהסתובב רעב ביער. עבר יום, עברו יומיים, הרעב התגבר והתגבר ואוכל אין. עלה בראשו רעיון להציע את עצמו, בלית ברירה, לתפקיד של דוב בגן החיות. אומנם, הוא יהיה מוגבל, יחיה מאחורי גדרות, ללא שחרור וחופש, אך מוטב לחיות בשבי מאשר למות משוחרר.

הלך הדוב ופנה להנהלת גן החיות, תיאם פגישה עם האחראי על שיבוץ החיות בגן והציע את מועמדותו.

האחראי שמע והשיב: “מצטער, אין לי צורך בדוב. אך יש לי הצעה אחרת בשבילך; אולי תסכים לשמש בתפקיד קוף? לפני שבועיים מת הקוף ועדיין לא נמצא לו מחליף. מה אתה אומר על ההצעה?”

“שמע”, השיב הדוב, “הייתי לוקח בשמחה את תפקיד הקוף, רק יש בעיה קטנה; לא הייתי מעולם קוף ואין לי שום מושג מה הוא אמור לעשות”.

“אל דאגה”, השיב האחראי, “הכל יהיה בסדר. אתה תקבל הדרכה צמודה, עד שתדע להיות כמו קוף מבטן ומלידה ממש”…

כך היה. הדוב למד לטפס על עצים, לבצע פעלולים, לנבור בקליפות אבטיח, כמו קוף אמיתי ממש.

זה היה קשה ומסורבל. בכל זאת, כלל וכלל לא פשוט להיות קוף במשקל של דוב. אך מה לא עושים למען הפרנסה?!

הכל זרם, הדוב הרגיש איך הוא נכנס לתפקיד. הקושי הגדול נשאר רק בתחום האוכל; בכל יום, לאחר יום עבודה מפרך, לאחר שעות של פעילות בפעלולים ובטיפוס על עצים, הכניס המטפל לכלוב מספר בננות בתוספת קצת בוטנים, כמות שהספיקה לו בקושי למנה ראשונה. הדוב הרגיש שאם יימשך המצב כך הוא יגווע ברעב.

הוא החליט לטייל מעט בגן, אולי ימצא פתרון לבעיה המטרידה…

הוא טייל וטייל, עד שהגיע לכלוב שעליו ראה כתוב באותיות גדולות: “דובים”. הוא נכנס לכלוב, גלגל שיחה עם השוהה בתוכו והרגיש בבית; בכל זאת, בעבר הוא הרי היה דוב…

תוך כדי שיחה הוא שם לב שבצד הכלוב מונחות כמויות של אוכל. הוא הרגיש איך עולה הרוק בגרונו ושאל את הדייר: “תגיד, למה אתה לא אוכל? לו רק היו נותנים לי את האוכל הזה, הייתי מחיה את נפשי!”

השיב לו הלה: “אספר לך את האמת: אני בעצם קוף. לפני שנה היה המצב ביער קשה ממש, לא היה מה לאכול, החיות גוועו ברעב. התגברתי על הבושה, והחלטתי להציע את עצמי כקוף בגן החיות. בפגישה הסביר לי אחראי השיבוץ שאין לו צורך בקופים, הוא מחפש באופן דחוף דוב. הוא הציע לי לשמש כדוב. אתה מבין? בשביל קוף להיות דוב זה תפקיד פשוט ממש; אני עומד קצת על שתיים, מוחא קצת כפיים, וכולם מרוצים…

“עכשיו אתה מבין? נותנים לי אוכל כאילו אני דוב, בזמן שאני קוף בסך הכל, אני פשוט לא מסוגל לאכול כמויות כאלו של אוכל”.

“נפלא”, השיב הדוב-קוף, “בוא נלך לאחראי, ונסביר לו שבמקום שאני אהיה דוב-קוף ואתה קוף-דוב, יהיה כל אחד מאתנו הוא עצמו, והכל יסתדר”…

האחראי וה… חמור

למחרת, הם נפגשו עם האחראי והציעו את הרעיון. לתדהמתם, כעס האחראי. הוא דפק על השולחן וצרח: “לא יקום ולא יהיה… כל אחד נשאר במקום ששם שיבצו אותו!”

“סליחה”, אמר הדוב-קוף, “כבוד האחראי, אתה מדבר כמו חמור ממש”…

“נכון”, הודה האחראי: “אספר לכם את האמת, אני בעצם חמור. לפני שנה, בעקבות קשיים כלכליים, הצעתי את עצמי לשמש בגן כחמור, ואז חזרו אלי מההנהלה ואמרו שחמור יש, אבל מחפשים אחראי לשיבוץ החיות, ומאז אני אחראי”…

המסר פשוט ונוקב; כך נראה כאשר הדוב-קוף והקוף-דוב, האחראי-חמור והחמור-אחראי…

כל אדם נברא עם המתנות הייחודיות שבהן חנן אותו הבורא יתברך שמו. כל אחד קיבל אופי המיוחד לו, בתוספת מכלול כישורים ויכולות שיש רק בו. כאשר אדם משתמש בכוחותיו אלו כדי למלא את תפקידו בעולמו, הוא מצליח, בסייעתא דשמיא.

אדם שרק מחפש כל העת להיות כמו פלוני ולהצליח כפלמוני, מפסיד פעמיים, כאמור: א. לעולם לא יצליח למלא את שאיפתו ‘להיות כמו’, כי לא קיבל את הכלים שקיבל חברו.

ב. וזה אולי ההפסד הגדול יותר: מרוב הרצון ‘להיות כמו’, הוא לא יהיה מה שהוא כן יכול היה להיות, כי כילה את זמנו בחיקוי בלבד, במקום לנסות להכיר את כוחותיו ולהשתמש בהם.

***

אנחנו רואים אנשים רבים העוסקים בתחומים שאינם מתאימים להם כלל, הם “נאחזים בקרנות המזבח” בתפקידים שלא הולמים אותם, מתוך רצון עמוק להיות כמו מישהו מוכר שהצליח בתחום.

לו היו הם מקשיבים לעצמם והיו בודקים מה מתאים להם באמת, אזי היו מממשים את הפוטנציאל שבתוכם והיו מגיעים לסיפוק פנימי, שהלא אדם העוסק במשהו ההולם אותו, ירגיש סיפוק יותר ממי שיושב בתפקיד בכיר, אבל בתחום לא מתאים לו.

הדברים ידועים וברורים.

חבל שאנשים רבים לא עוצרים את מרוץ החיים ושואלים את עצמם: האם אני באמת מרוצה ממה שאני עושה? האם אני חש סיפוק מסדר היום שלי?

לא עוצרים, לא שואלים… וכך החיים ממשיכים וממשיכים. אפשר למצוא אנשים שכבר שלושים שנה משמשים בתפקידים שלא נהנו מהם אפילו יום אחד!…

אסור גם לפתח ציפיות ולרצות את מה שאנחנו לא מסוגלים להיות. אנחנו חייבים, בשביל הבריאות הנפשית שלנו, להיות שמחים בחלקנו.

צידה לדרך:

* כל אדם נברא עם אופי המיוחד לו, בתוספת מכלול כישורים ויכולות כדי למלא את תפקידו בעולמו. לא צריך לפזול לעבר הכישורים שקיבל השכן…

* אם אתם חסרי סיפוק, מרגישים שאינכם ממצים את עצמכם, תעצרו לרגע ותבדקו: אולי אתם נמצאים במשבצת שאינה מתאימה לכם?

* מורידים את התחפושות, מתחילים לראות את הטוב באופי שבו חנן אותנו הבורא ולהפיק ממנו את המקסימום.

קבלו גישה חינם להרצאות מוסרטות ומוקלטות וחומרים נוספים של הרב פנחס ברייער כאן