בפרשיות אלו אנו לומדים על המצורע שנענש בעוון לשון הרע. אין ספק שבאותם זמנים לא היו זקוקים לארגונים שיחדירו בציבור את חומרת עוון לשון הרע. די היה לעמוד מול מצבו של מכר או קרוב משפחה, שנכשל בדיבורים אסורים: הוא נעלם מהאופק למשך כמה שבועות, כשהוא נתון בהסגר מחוץ למחנה וממתין לבדיקות השבועיות על ידי הכהן. בהמשך עליו לעבור תהליך טהרה, שכלל גילוח כל השיער והבאת קורבנות. די היה בכך כדי לזעזע כל אחד, ולהוציא את החשק מלדבר או לשמוע לשון הרע.
בכלל, בזמנים ההם חיו באווירה אחרת, אווירה של גילוי אלוקות. ירידת המן הייתה המדד ליראת השמים, לא היו סודות, כולם ראו היכן יורד המן ובאיזו צורה הוא מגיע לכל אחד ואחד, כמו שמבואר בהרחבה במסכת יומא (ע"ח).
אנחנו חיים בדור של הסתר, בדור שהאדם יראה לעיניים וד' יראה ללבב, ואין אדם יודע מה בלבו של חברו. זכינו אומנם בארגונים מבורכים, המעוררים ומדרבנים ללא הרף על חשיבות שמירת הלשון. בכל מוסדות החינוך לבנים ולבנות נערכים מבצעים ומבחנים על ההלכות הקשורות לעניין, וברוך ד', למרות כל הפיתויים בשוק, כעיתונים ואמצעי תקשורת אחרים, יש מודעות רבה לעניין.
אך דומה שיש צורך לבצע שינוי בתודעה, שינוי בשורש הבעיה, ונסביר את הדברים. אנחנו עסוקים כל הזמן בייצור מחסומים לפה, במקום בטיפול בשורש הבעיה. אנחנו חייבים למצוא דרך שתעזור לנו לא להגיש צורך לדבר לשון הרע, ולא רק להתאפק.
חיל רגלי? סתם מזולזל…
אם נתעמק נראה שהמוקדים העיקריים בניסיון לדבר לשון הרע נעוצים בכיתתיות, בקהילתיות, בזה שעם ישראל מחולק לשבטיו. יש דברת רבה סביב השוני במנהגים, בלבוש, בנוסח התפילה וכו', על אף שכל אותם שינויים הם שינויים מינוריים ביחס לכל המאחד הגדול הקיים.
יש כאן כשל חינוכי כלשהו. כשנעצור צעיר, ונשאל אותו מה מייחד את הדרך שבה הוא הולך, הוא ידע רק להסביר בתלת ממד מה לא טוב בדרכים המקבילות, אבל יתקשה מאוד להסביר מה מיוחד בדרכו שלו.
שלא נדבר על כך שברוב המקרים, הטענות על הקהילה הנגדית אינן עומדות במבחן המציאות. הכול מוזן מכל מיני תיאוריות נבובות של מחרחרי ריב…
ראיתי לאחרונה צעיר, שצחק על קהילה בת אלפי משפחות…
שאלתיו: האם הנך מכיר אחד מתוך אלפי בני אותה קהילה ברמה האישית?!
הוא ענה שבחיים הוא לא דיבר עם אי מי מאותה קבוצה!
אבל זה לא מונע ממנו מלצחוק ולבטל אותם…
השורש הוא במה שהזכרנו למעלה: אם נצליח לחנך את ילדינו שהייחודיות שבנו היא לא במה שאין לנו, אלא במה שיש לנו – לא יהיה צורך להדגיש את הייחודיות בדרך של קטילה וביטול.
כלל ישראל מחולק לשבטיו, כל אחד מיוחד בהקפדה המיוחדת לו במנהגיו הייחודיים. עומדים אנו שבועות ספורים לפני חג הפסח. כמה יפה לראות את עם ישראל לשבטיו, כל אחד ומנהגיו הייחודיים, כל אחד וההדגשים, ההקפדות והחומרות המסוימים רק לו. זה היופי וזה המיוחד.
בקריעת ים סוף, כשעברו עם ישראל את הים, עבר כל שבט בשביל משלו – "לגוזר ים סוף לגזרים". אבל חז"ל מלמדים, שהמחיצות בין השבילים היו שקופות, כל אחד ראה את השני ונהנה ממנו.
ויכוח לוהט
כולנו יודעים שעם ישראל משול לצבא, המורכב מכמה וכמה חיילות. כמו שחיל האוויר אינו מבטל את חיל הים, וחיל השריון אינו מזלזל בחיל הרגלי, על אף שכל אחד יודע את ייחודו ותפקידו, כך עלינו ללמוד להעריך את המסגרת והמקום שבהם שתל אותנו הקב"ה, מבלי לבטל את דרכו של הזולת.
כל תזמורת מורכבת משלל כלי נגינה: יש כלי סולו כקלרינט, כינור וסקסופון, יש כלי לווי כגיטרה ופסנתר, יש כלי הקשה, כלי נשיפה… היופי הוא בהרמוניה. מקהלה המורכבת כולה רק מכלי נשיפה, משעממת למדי, על אף שכל הנגנים בהרכב הם מקצועניים. עם ישראל יפה בהרמוניה, בשילוב וביחד.
כדי להיות גבוה מהשני, אפשר להושיב את כולם על הברכיים, ואפשר לעמוד על כיסא. ההבדל בין שתי הגישות הוא: כשאתה רק מבטל את הזולת, כמו בגישה הראשונה, אתה נשאר בגובה האפסי שבו היית, ורק נדמה לך שאחרי הלעג והזלזול הנמכת זה שמולך… ואילו כשאתה נוקט בגישה השנייה, אתה גדל!
נקודה נוספת: בשלב כלשהו בחיים יגדלו ילדינו ויתבגרו, ובסופו של דבר הם יקלטו כמה שקר היה בכל אותן שטויות שדיברו. הם עלולים להסיק, שאם זה שקר, אז חלילה הכול שקר.
כתבנו פעם במסגרת מדור זה, ששנאת חינם הכוונה: אני שונא את הזולת לחינם, ללא שהוא עשה לי שום עוול, רק משום שהוא שונה ממני. אני שונא אותו בגלל הכובע השונה ונוסח התפילה האחר.
צעירים יכולים גם להבין, שזה שהם נולדו במקום הספציפי הזה, אינו אומר שהזולת, שנולד בקהילה אחרת, פחות מהם. ראיתי פעם שתי קבוצות בחורים, שהתווכחו בלהט על דרכים ושיטות, כשבלהט הוויכוח כל קבוצה מגינה על דרכה, ועל הדרך מבטלת את דרכה של השנייה…
עבר שם אחד המשגיחים ואמר להם בחוכמה: "אם הייתם נולדים במקום ניטראלי, וכל אחד מכם היה בוחן שיטות ודרכים, ורק לאחר חקירה ודרישה היה מחליט ובוחר מהי הדרך הראויה, היה אולי מקום לוויכוח. אבל כאן, כל אחד מתווכח ודוגל בשיטתו רק כי כאן הוא נולד, וזה המוכר והידוע, אז מה המקום לוויכוח? כמו שאתה נולדת במקום המיוחד והמושלם מבחינתך, באותה מידה גזרה ההשגחה שהזולת ייוולד במסגרת המתאימה לו, לשורש נשמתו, ואין שום היגיון בביטול הדרך שלו".
ילדים, תסתכלו על היופי!
הדרך להחדיר מסר זה היא בשני מישורים:
- ראשית, יש להשקיע הרבה בהעברת המסרים והעקרונות המייחדים את המקום שלנו, לדבר עם הילדים על מה הקפידו רבותינו ולמה הקפידו. נשקיע בגידול ילדים הספוגים בידע חיובי, שאם ישאלם אדם על כך הם לא יגמגמו, אלא ידעו להצהיר בגאון באיזה חייל בצבא ה' הם משרתים, ואיזה חן והדר הם מוספים למלכות שמים.
חשוב שילדים יבינו מה המיוחד בלבוש המאפיין אותם, מה הטעם בכל אותן הקפדות שעליהן אנו מקפידים, מה הסיבה לכך שאנו גדורים בגדר זו או אחרת. חשוב שידעו מי היו רבותינו בשלשלת הדורות, מה סדר העברת המסורה, בקיצור ילדים הספוגים בידע חיובי טהור.
- בהמשך, חשוב לשדר לילדים הערכה לכל גדולי ישראל. חשוב שישמעו הערכה לכל גדול ולכל מנהיג, על אף שאין אנו כפופים ישירות למרותו. כשילד שומע דבר תורה בשבת בשם אדמו"ר אחר, כשילד שומע נימת התפעלות מגדול בישראל למרות השוני ההשקפתי, הוא קולט שגם אם אנחנו נוהגים לפי המסורת שבידינו, אין אנחנו מבטלים את זולתנו.
כך, ורק כך, נמעיט את הצורך בעצות איך לא להיכשל בלשון הרע, כי פשוט לא יהיה לנו צורך לדבר רע. נרגיש טוב עם עצמנו גם אם הזולת ימשיך להיות טוב, "ואדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם"…
