בורחים מ…עצמם

המחנך הרב ברייער: נראה אדם שכל החיים רץ ואין לו דקה לנשום, הוא משדר שהוא נורא עסוק כשבעצם כל העיסוק בא לטשטש * רגע המשבר מגיע כשהכל מתערער והאדם חייב להיות בבית... לדוגמא במשבר הקורונה * זהו את עצמכם

ישנה תכונה אנושית אצל רבים הרגילים לברוח ממטלות ובעיקר מעצמם, מתוך פחד לפגוש את עצמם או כי הם לא יודעים מה יגלו, דווקא מתוך ידיעה מה הם יגלו ופשוט אין לנו כח להתמודד עם האמת.

נראה אדם שכל החיים עסוק ורץ ואין לו דקה לנשום, הוא משדר שהוא נורא עסוק, כשבעצם כל העיסוק בא בתת-מודע לטשטש. אחד בורח מהבית כי פשוט קשה לו להיות עם הילדים, הפגישה איתם מפגישה אותו עם חוסר תקשורת, חוסר משמעת וסמכותיות או עם חוסר הערכה. אחד בורח מהבית כדי לא להרגיש את הזוגיות המשעממת והלא זורמת. וכך בחסות העיסוק והעשייה האינטנסיבית כמו עבודה עסקנות ולימוד, הם אינם פוגשים את החיים.

רגע המשבר מגיע ברגע בו הכול מתערער והאדם חייב להיות…

זה קורה בימי חופשה, בשבתות ובחגים כשאין לאן לברוח, זה מורגש עתה במשבר הקורונה בו אנשים מוצאים עצמם בבית ללא תעסוקה, ללא מקום מפלט, פשוט לא היה לאן לברוח. הרבה מאוד החלו לקלוט שבעצם הם לא עסוקים, הם רק בורחים.

***

מצב כזה הוא הזדמנות נפלאה להתבוננות פנימה: היכן אני חי?! לנסות להבין, ממה ולמה אני כל כך בורח?! ולהתחיל להציב סימני שאלה: האם באמת כל כך נורא?! האם המצב כה גרוע שיש רק אופציה אחת לברוח?! האם אין תקנה?! או אולי זו ההזדמנות לעבודה עצמית ויצירת שינוי?!

במלאכת הוצאה במסכת שבת אנו לומדים על שני מצבי עצירה, אחת לנוח ואחת לכתף, יש עצירה שמביאה להרמת ידיים ויש עצירה לכתף, כלומר, להפשיל שרוולים וקדימה לעבודה…

אם נתבונן במשבר ה'קורונה' נראה משהו מדהים: במשבר התמודדו אנשים עם חרדה קיומית, אף אחד לא ידע מה ילד יום, העולם נעצר, אין טיסות, אין עסקים, אין לימודים, כל מערכות החיים השגרתיות נעצרה, מציאות של חוסר וודאות היוצרת חרדה וכאן היה מדהים לראות מה הטריד אנשים, ממה הם פחדו.

אחד פחד מהתמודדות כלכלית, מהיכן יכלכל את בני ביתו כשחלק כבר ראו את עצמם עומדים ליד משאית הלחם כשבבית שורר רעב.

השני רעד מהרגע שייאלץ לשהות בבידוד. רק המחשבה להיות לבד שיגעה אותו.

השלישי נבהל מעצם המחלה, הוא פחד לאבד אנשים יקרים לו ובינו לבין עצמו הוא מעט חשש על עצמו.

והיו את אלו שהשתגעו רק מכך שסדר היום שלהם נהרס, אין מנין ותיקין, הכולל מתפרק, הילדים בבית, אי-סדר מבחינתם זהו 'סוף העולם'. היו גם את אלו שהיו עסוקים במחשבות מה יהיה עם החומרות בפסח לאור המצב.

***

זו הזדמנות מדהימה לשבת ברגע כזה בו הכל נעצר ואין לאן לברוח ולנסות לשחזר:

מה הלחיץ אותי? מה הפחיד אותי? וכך ללמוד מי אני, מה הצורך הקיומי שלי שבלעדיו אני לא חי?

פחד הוא אחד המניעים היותר חזקים וסמויים המנהלים אותנו בעיקר בתת-מודע ולעלות עליו זו תגלית מדהימה, משום שכאשר עלינו על הפחד אנו יכולים להציב סימני שאלה למקור הפחד ולהתחיל להתמודד אתו.

אנו נוגעים כאן במשהו עמוק ויסודי מאוד.

לרובנו, החששות והפחדים עטופים בהמון עטיפות ענייניות ושכליות דרכם אנו משקרים עצמינו יום יום מתוך בריחה לשמוע את מה שהקול הפנימי מעורר בנו. אנו משכנעים עצמינו שהכול נעשה מתוך ידיעה ובחירה, בזמן שהכל בריחה אחת גדולה.

לכן, בזמן של עצירה כשאנו עם הפנים לקיר, זו הזדמנות מדהימה להכיר את עצמנו ולנסות לפרוח ע"י שלא נפחד להתעמת עם ההרגשה המפחידה.

זו הזדמנות לשאול את עצמינו שאלות מהותיות, לאחוז את השור בקרניו ולבדוק:

  • מי אומר שלהיות לבד זה אסון, אולי להיפך, זו הזדמנות ללמוד להתמלא מעצמי ולא ע"י תלות מוחלטת במחמאות ואישורים סביבתיים.
  • מי אומר שסדר יום שבלוני הוא הנכון, אולי דווקא מעט גמישות בסדר היומיומי תוסיף רוגע ושלווה לכל הסביבה ותוריד את מפלס המתח מכל איחור או שינוי תכנית?!
  • מי אומר שאתה הוא הזן ומפרנס? מיליארדים של בעלי חיים עברו את משבר הקורונה ללא שום דאגה כמו מיליוני ילדים פעוטות ותינוקות, אולי זו הזדמנות לחיות אמונה ולא רק לדקלם או לצפצף (כלשונו של החזו"א) אמונה. דווקא נקודת השפל בעת משבר תוביל לחינוך פנימי לאמונה.

***

בהמשך ככל שמזהים את הפחדים המניעים אותנו ואנו יודעים גם להתעמת איתם ככלל הידוע 'לא לפחד מהפחד', אנו גם לומדים להתחבר למשאבים הנפשיים שלנו, לזהות מה הרגיע אותנו, מהו מנגנון הגנה יעיל שעזר לנו לצלוח משברים.

ע"י העלאת תוכן מהתת-מודע למודע, אנו לומדים לחיות עם ארגז כלים יעיל ומרגיע, דבר שאין אותו לכל הבורחים למיניהם.

לפעמים דווקא הרגשת חוסר האונים, החידלון חוסר הוודאות, מביאה אותנו לחוויית אמונה עוצמתית שאן לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים ושוב נחזור ל'קורונה' בו אנשים חשו שלכסף אין משמעות אמיתית, מיליארדים התאדו בכמה שבועות, אין משמעות לאזרחות אמריקאית כמו איחוד האירופי, לא היה לאן לברוח ולא איך לברוח.

חברים? אין, כולם בבידוד… רופאים?! גם הם חסרי אונים… אז על מי נשענים?! רק על אבינו שבשמים! זוהי הזדמנות של כמעט פעם בחיים להתחבר לאמת ממקום נקי של אמונה.

מדובר בדבר שביומיום אנו לא מגיעים לזה. טבע העולם שאדם דואג לבדל עצמו מאסון, מהפחד. כשהוא מגיע לנחם אבלים הוא רוצה לשמוע ממה ההוא נפטר, בעיקר כדי להרגיע עצמו שלו זה לא יקרה, הוא צעיר או רזה או מסודר כלכלית, כל מיני סיפורים שאדם מספר לעצמו, ובעצם הוא היה צריך לקום ולומר: "המקום ינחם אותי בתוך"…

רק בהזדמנויות נדירות כמו בימים אלה של הקורונה, יש הזדמנות להרגיש הישענות מוחלטת על בורא עולם וזו מתנה מדהימה שחייבים להפנים וללמוד.

קבלו גישה חינם להרצאות מוסרטות ומוקלטות וחומרים נוספים של הרב פנחס ברייער כאן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

רגע אחד!

קבל חינם את מגזין במה מדי שבוע!

מהווה הסכמה לקבלת דיוור. ניתן לבטל בכל עת.

מגזין במה - מגזין תוכן חרדי לבית ולמשפחה גיליון 75
דילוג לתוכן