דרכי ציון אבלות: מה מוטל עלינו

נמצאים אנו עתה בעיצומם של ימי בין המצרים – תקופה של צער ואבלות על חורבן ביהמ"ק. עלינו להרהר ולחשוב בימים אלו – מה מוטל עלינו בתקופה זו ומהו תפקידנו!

בעיקרו של דבר נראה, כי חובתנו להתבונן מה חסרנו, להרגיש את הגלות והחוסר שבא בעקבות החורבן, ובזה רצינו להרחיב ולבאר במאמר זה.

בגמ' בברכות (ג.) מובא: "א"ר יוסי פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל וכו', א"ל בני מה קול שמעת בחורבה זו? ואמרתי לו, שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת: אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות וכו' בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ובתי מדרשות ועונין יהא שמיה הגדול מבורך, הקב"ה מנענע ראשו ואומר: אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם". ע"כ.

הקב"ה אומר כל יום שהוא 'הגלה את בניו', ו'גלות' פירושה: 'לא במקום' – שהאדם יוצא ונעתק ממקומו הטבעי. ועלינו לשאול את עצמנו: האם אנו באמת מרגישים את אי הנוחות הזו כמו שצריך להרגיש בגולה?! האם אנו מרגישים שאנחנו 'לא במקום' הטבעי שלנו – ביהמ"ק?! או שמא טוב לנו במצבנו ואנו מרגישים קבועים ומושרשים במקומנו?! ובאמת, זוהי טענה גדולה ועלינו לראות ולהבין את משמעות ימים אלו לתקופת הגלות בכלל עד שנרגיש את ה"אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם".

 

***

 

אבי זצ"ל סיפר שפעם הגיע אורח לביתו של הח"ח, והעיר לו שהריהוט בבית ישן ושבור ומדוע לא טורח הח"ח להחליפו?! השיבו הח"ח: 'והאם אצל אבא שבשמים יותר טוב?!' וא"כ איך הבן יוכל להיות יותר מסודר מהאבא?!". הח"ח ממש חי את הגלות והחורבן והרגיש ממש ב'גלות' – הוא הרגיש 'לא במקום', כי אם האבא שבשמים מצטער ואבל על החורבן אז איך יתכן ש'הבן יהיה יותר מסודר מהאבא'. כך נשמו וחיו בדורות עברו את הגלות – הם הרגישו שלא במקומם, כי מקומם הטבעי הוא: בירושלים, בביהמ"ק.

אחד מגולי שנחאי דיבר וסיפר על איך שבעיירות של פעם חיו בצל החורבן: שהסבתא שלו היתה מכינה ריבה ואח"כ שמה את הריבה בצנצנת מעל הארון, ואם היה ילד חולה – אז היתה מורידה את הצנצנת ונותנת לו כפית מהריבה. ופעם אחת חשקה גם הסבתא לטעום מהריבה, היא טיפסה על הכסא ולקחה כפית ריבה מהצנצנת, ומיד היא ספקה את כפיה ואמרה: "אוי רבש"ע, ביהמ"ק חרב ואיך אני נהנית מהריבה"!

הם כל כך חיו בצל החורבן והגלות עד שאפילו מ'קצת' ריבה הם לא רצו ליהנות – כי 'ביהמ"ק חרב ואיך אנחנו יכולים ליהנות?!', אפילו על טעימה של ריבה היתה להם הרגשה שהם עוברים את גבול ההנאה בצל החורבן. ועלינו לדאוג להשאיר בליבנו תמיד – פינה והרגשה חמה 'זכר לחורבן', ולכך 'משנכנס אב ממעטין בשמחה' כדי להשאיר ולשמר בליבנו את אותה פינה ואת אותו חורבן.

 

***

 

שמעתי פעם מהרב הוטנר זצ"ל שביאר והתבטא: כי "ימי האבלות על החורבן הם כתלושי פנקסי משכנתא". שכמו שכשהאדם לוקח משכנתא – הוא צריך לשלם כל חודש וכל שנה עד שנגמר התשלום ורק אז הוא מקבל את הדירה. כך בדיוק הם ימי בין המצרים והאבלות על החורבן: שהם כ'משכנתא' שעם ישראל צריך לשלם לאורך כל הדורות, ורק ב'גמר התשלום' – של אבלות וצער כל שנה בט' באב ולאורך כל השנה, אז נזכה 'לקבל את הדירה' – לזכות ולראות שוב בבנין ביהמ"ק. כי 'כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בבנינה' – ורק מי שמשלם את ה'משכנתא' זוכה לקבל את ה'דירה', זוכה לראות בבנין ביהמ"ק.

זאת עלינו לזכור תמיד: כי מצפים אנחנו בכל עת לבנין ביהמ"ק ו'כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבנינה' – מי שמשלם את ה'משכנתא' הוא יהנה מהדירה וצריך להבין את הכובד והרצינות שבימים אלו ולהחדיר אותם אט אט לביתנו ולילדינו, לחוות ולהרגיש תמיד ובעיקר בימים אלו – את הצער והזיכרון על החורבן והגלות, ליצור פינה חמה בליבנו לביהמ"ק ולרבש"ע. להרגיש את ה'דרכי ציון – אבלות' – את אותו הרגש וחסרון עמוק של עבודת ובנין ביהמ"ק, לכאוב את ה'אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם', להרגיש שאיננו נמצאים במצבנו ומקומנו הטבעי.

בדיוק כפי שאבותינו וסבותינו אמרו תמיד תיקון חצות, אימהותנו הוזילו דמעות, והשתדלו לחוות ולהזכיר לעצמם תמיד את החורבן והגלות. אנשים בדורות עברו חיו בצל ביהמ"ק, הם לא הרשו לעצמם ליהנות יותר ממה שנצרך, וכפי שאמרה הסבתא 'ביהמ"ק חרב ואני נהנית"! לא תמיד צריך להיות הכי מהודר והכי יקר, ולא צריך למלאות את כל ההנאה – אלא תמיד להשאיר מעט כדי לשמר את ה'פינה' לביהמ"ק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

רגע אחד!

קבל חינם את מגזין במה מדי שבוע!

מהווה הסכמה לקבלת דיוור. ניתן לבטל בכל עת.

מגזין במה - מגזין תוכן חרדי לבית ולמשפחה גיליון 75
דילוג לתוכן