משה רבינו בא אל עם ישראל בפעם הראשונה ובפיו בשורת הגאולה ולמרות שהביע חשש כבד שמא “לא יאמינו” נאמר שהעם האמין וכך אומרת התורה: “ויאמן העם וישמעו כי פקד ד’ את בני ישראל וכי ראה את ענים ויקדו וישתחוו” (שמות ד’ ל”א).
כשבא משה לאחר מכן אל העם ופירט להם את תהליך הגאולה ואמר להם את כל לשונות הגאולה “והוצאתי… והצלתי…וגאלתי… ולקחתי… והבאתי…”, התגובה של העם היתה שונה לחלוטין כדבר הפסוק: “ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה” (שמות ו’ ט).
מה קרה? מה השתנה?”, היכן האמונה אותה הביעו בפעם הראשונה בשמחה ובקידה והשתחוויה? ומדוע התבטא הדבר במה שמכונה “קוצר רוח”?
אומר רבינו צדוק הכהן, כשבא משה רבינו אל העם, באותה תקופה היו נחים מן העבודה הקשה מידי שבת בשבתו ובאותו זמן היו משתעשעים באגרות בהן היה כתוב תהליך הגאולה, כיון שהיתה להם שבת היו באורך רוח, שמחו והאמינו. ואולם, אחרי שבא משה אל פרעה ופרעה הכביד את השעבוד ואמר “נרפים אתם נרפים” ואמר: “לכו לסבלותיכם” ביטל את מנוחת השבת ומעתה, בלי שבת, איבדו את אורך הרוח, לכן בשלב זה לא רק שלא נאמר ויאמן העם, אלא שכלל לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה”
שבת היא אחד המקורות לאמונה, כך כותב ה’משנה ברורה’ בהקדמתו לחלק ג’. וכך משמע מן הזוהר האומר על שבת “רזא דשבת איהי שבת”, כלומר, שבת היא בחינת “איהי” ועוד כותב הזהר (במקום אחר) “איהו אמת ואיהי אמונה”, גם אמונה היא בחינת “איהי”, כך ששבת ואמונה מקבילות זו לזו, ומשאיבדו את השבת איבדו את האמונה.
איבוד האמונה מתבטא ב”קוצר רוח”, האמונה גורמת אפוא לאורך רוח.
***
מהי אמונה שאורך הרוח הוא אחד ממאפייניה?
מהר”ל אומר שהמאמין שמח ומי שלא שמח יש לו בעיה באמונה (גבורות ה’ פרק ז).
ויש להבין מה הקשר בין אמונה לשמחה.
לשם כך יש להבין תחילה מה משמעותה המדויקת של השמחה.
אמרו חז”ל שאין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה. איך קיבל ירמיהו את נבואות החרבן וכמוהו שאר הנביאים? האמנם יכלו לשמוח באותה שעה? איך שמע אברהם את המלאך האומר לו אל תשלח ידך אל הנער? הרי לשם כך היה צריך לקבל נבואה וכאמור, “אין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה”!
כנראה היה אברהם בשמחה באותה שעה נסערת ונשגבה של חייו, עת הניח את הסכין על צווארו של בנו יצחק, שהרי כאמור, “אין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה”? אם שמחה משמעותה הרגשת העליצות והקלילות שאנו, כנראה בטעות, מייחסים למושג זה, איך יתכן שאברהם היה בהרגשה כזו בשעה הרצינית ביותר בחייו? וכמו כן לא יתכן שהקב”ה יצפה ממנו לחוש כך באחד הרגעים הנשגבים של ההיסטוריה. ובוודאי שלא יתכן שנביאי הזעם והחרבן חשו כך עת קבלו את נבואותיהם.
***
מהי אפוא שמחה?
אומר מהר”ל ששמחה משמעותה הרגשת שלמות והוא שאמרו חז”ל “אין שמחה כהתרת הספקות”, שכן בעוד האדם מסתפק הוא מרגיש חצוי ומשסרו ספקותיו מרגיש הוא שלמות וכן אמרו “אין שמחה אלא בבשר ויין”, שגם הגוף משתתף באותה שלמות. שמחה היא שלמות ואחדות של גוף נפש ונשמה. כך הרגיש אברהם עת קיבל את ציווי העקידה ועת ביצעה כמו שאמר למלאך: “אני לתומי אלך”, לתומי- לאור שלמותי.
כך אומר דוד המלך בפרק כ”ג: “ד’ רועי לא אחסר. בנאות דשא ירביצני על מי מנחות ינהלני… גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי שבטך ומשענתך המה ינחמני”. דוד המלך לא מבחין בין גיא צלמוות לנאות דשא, בשניהם רואה הוא את האלוקים בראיית הנוכח ולכן אמר “כי אתה עמדי” ולא “כי הוא עמדי”! השבט והמשענת מנחמים אותו יחדיו ובמידה שווה. ולא נחה דעתו של דוד עד שסיים את המזמור במילים “אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי” וזהו המאמין ששמח. המאמין שרואה תמיד מול עיניו את התוכנית האלוקית הראיה השלמה הזו שרק בסוף נבין כל חלק ממנה, כמו שאומר הנביא בישעיהו י”ב: “ואמרת ביום ההוא אודך ד’ כי אנפת”, אבל כבר עתה אנו יודעים שכך הוא, היא שגורמת לנו את הרגשת השלמות והשמחה, ויש לנו אורך רוח להמתין ולראות כי “רבות עשית אתה ד’ אלוקי, נפלאותיך ומחשבותיך אלינו” (תהילים מ’ ו’).
מובן שהנבואה שחלה על השלמים אינה יכולה לחול אלא בשעה שאדם שמח. ואין כל מניעה שתהיה תחושת שלמות והעדר ספקות גם בשעת אבל עם כל הכאב וגם בשעת חורבן עם כל הצער. וגם בשעה שאברהם עוקד את בנו. זהו שאמר אברהם לשטן: “אני לתומי אלך” הולך אני לאור השלמות.
***
שבת היא מעין עולם הבא, שבת היא הזמן שאדם מרגיש ש”כל מלאכתו עשויה” אפילו שנמצאים עדיין בשלב מסוים באמצע. בשירו של יום השבת אנו אומרים “איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און להשמדם עדי עד ואתה מרום לעולם ד’ כי הנה אויביך יאבדו”, אבל אנשי השבת חשים זאת ויודעים זאת ויש להם אורך רוח לצפות ולהמתין עד שהאירועים יתגלו ויתגלה כבוד ד’ וראו כל בשר יחדיו כי פי ד’ דיבר. משנלקחה מהם מתנת השבת “לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה”.
