מלחמתה של יוון בנו ובתורתנו, שלא כמלחמת המצרים או הפרסים, טרם הסתיימה. המאבק בתרבות יוון עודנו בעיצומו. חג החנוכה אינו אפוא חג לזכר הניצחון שהיה אז כמו חג הפורים או חג הפסח, אותם אנו חוגגים כזכר לניצחון שהיה. חג החנוכה הוא גם הדרכה על הדרך להשיג ניצחון מחודש במאבק הנמשך עד ימינו ואדרבא, מתחדש בימינו ביתר שאת.
האימפריה הבבלית פינתה מקומה לפרסית, והפרסים פינו מקומם ליוונים, אך היוונים לא התפנו מן הזירה לטובת הרומאים שנצחום. אמנם ההגמוניה המדינית עברה מאתונה לרומי, אך תרבות יוון לא עברה מן העולם, האדומיים אימצוה. תחילה בסתר ואחר כך בגלוי.
זהו שאומרת התורה: "והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום", ודרשו חז"ל: תוהו זו מלכות בבל, ובוהו זו מלכות פרס, וחושך זו מלכות יוון, על פני תהום – זו מלכות אדום. מלכות התהום אוספת אל חיקה את מלכות החושך ומצפה את עצמה בה.
מלכות אדום מתגלמת ברומי ולאחר מכן בגרמניה שהגמרא במגילה מכנה אותה "גרממיא של אדום" והיא עצמה כינתה עצמה מאות בשנים "מלכות רומי הקדושה".
***
על הגמרא הנ"ל במגילה שמדברת אודות "גרממיא של אדום" המחריבה את כל העולם אומר היעבץ בהגהותיו: גרממיא – כמדומה צ"ל גרמניא היא אשכנז שלנו. והגר"א כותב בהגהותיו "גרמניא – זו יפת".
ואין מחלוקת בין הגר"א ליעב"ץ, משלימים דבריהם זה את זה, גרמניה היא אכן אדום כדברי היעב"ץ והיא יפת כדברי הגר"א. וכך מתגלה החושך על פני התהום: יפייפותו של יפת תחת שתשכון באהלי שם, הלכה השבי להיכלי אדום וסייעה לו בתפקידי ההרס והחורבן שנטל על כתפיו על ידי שייפתה את מראהו וכסתה על מערומי זוועת תכניותיו.
אדום נמשלה – בצלם שראה נבוכדנצר – לרגלי ברזל. ברזל מסמל הרס וחורבן לכן אסור להניף ברזל על המזבח. גם רגלים מבטאות הרס כמו שכתבו בנבואת ישעיהו – "ברגלים תרמסנה עטרת גאות שיכורי אפרים" (-ישעיהו כ"ט).
יוון מבטאת יופי, חכמה, מדע, תרבות. גרמניה שבמהותה אדום היא על כל משמעויותיה – כח הרס נורא, אמצה את יפיפיותו של יפת והתעטרה בו, ובכך הסתירה את המפלצת האדומית שבה תחת מעטה היופי של יפת – של יוון.
דברים אלה משתלבים בדימוי הנוסף של אדום – חזיר הפושט טלפיו ואומר טהור אני, כמוהו כחושך שעל פני תהום. לחזיר סימן טהרה חיצוני ללא הפנימי, מבחוץ נראה הוא יפה ובפנים אחרי הכל חזיר הוא.
כך ניתן להבין שאותו "חכם בחכמה יוונית" ייעץ לרומאים להעלות לנצורים חזיר במקום כבש והזדעזעה ארץ ישראל ת"ק פרסה על ת"ק פרסה.
אותו דימוי עצמו השתרבב ללשון הבינלאומית עם פרוץ אירועי האלימות שהתגלגלו במהירות למה שמוכר בתואר "השואה".
***
ניתן לראות באותו אירוע שאירע בנובמבר 1938 והמכונה "ליל הבדולח" את יריית הפתיחה לכל מה שהתגלגל ובא אחר כך. לילה זה בו נחרבו מאות רבות של בתי כנסת בכל רחבי גרמניה ואוסטריה, נכלאו עשרות אלפי יהודים במחנות הריכוז על לא דבר, ורבים מהם מתו, זכה לתואר כה נמלץ "ליל הבדולח". על שום מה זכה לתואר כה נאה?
אמר הגאון רבי שמעון שוואב זצ"ל: ישנם שלשה חומרים: יהלום, זכוכית ובדולח. היהלום – נוצץ ובלתי שביר. הזכוכית – פשוטה ושבירה. הבדולח שביר כזכוכית ונוצץ כיהלום. כשרואים גביש קריסטל ניתן לטעות שיהלום לפנינו.
התרבות הגרמנית נראתה ליהודי אירופה כיהלום, היא נצצה והיא סינוורה, והם נהו אחריה בעיניים עצומות בלי לבדוק את מה שהיא מסתירה מאחורי המסכה. באותו לילה נורא – התנפץ היהלום והיה לזכוכית – התברר שהיה רק כבדולח – אחיזת עיניים בלבד – "חושך על פני תהום".
אירועי ליל הבדולח התרחשו בלילה שבין ה-9 ל-10 בנובמבר 1938. באותו לילה ישבו מנהיגי הנאצים, כבכל שנה, בבית הבירה בו התקיים חמש עשרה שנה קודם (בלילה שבין ה-9 ל-10 בנובמבר 1923) ה"פוטש" הכושל בו ניסה היטלר לתפוס את השלטון בכח. בעקבות אירוע נפל זה, ישב היטלר כמה חודשים בכלא, במהלכו כתב את ספרו "מיין קאמפפ".
אחת המסקנות המרכזיות שהיטלר הסיק מאירועי לילה זה הייתה שאין להלחם כנגד הכוחות החזקים במדינה, יש לגייס את הכוחות החזקים לצדנו ולהשתמש בהם לצרכינו…
וכך נהג מכאן ואילך ומה שהביא לעליית הנאצים לשלטון ולהתבססותם ובעקבות זאת לכל הזוועות היה גיוס כל הכוחות החזקים קרי: הפרלמנט הממשלה, מוסד הנשיאות, מערכת המשפט, אילי הכלכלה, ההמונים ובכלל – השיטה הדמוקרטית עצמה.
הדמוקרטיה שעשויה להיחשב כאחת היצירות היפות של רוח האדם, שמקורה ביוון העתיקה, הפכה להיות לכלי שרת בידי הזדים והעובדה ששיחקו במשחק הדמוקרטי סימאה את עיני העולם לא להבחין שמדובר במפלצות שכל רצונם להשחית – ברגלים תרמסנה…
כי החושך המנותק ממקור אור נשאר חושך גם אם מנסה הוא לנצוץ באפלה.
***
הסבר הרעיון לעומק, יוכל להישמע כדלהלן: הפושעים הנאצים טענו במשפטיהם כי כל מה שעשו נעשה על פי הצו הקטגורי של קאנט וממילא המעשים היו מעשים מוסריים. הדברים צרמו מאד לאזני השומעים שלא הבינו וחשבו כי מלהגים הם דברי הבל. אך לא כך הם הדברים.
שנים ארוכות חיפשה רוח האדם בסיס למוסר אנושי אובייקטיבי ומחייב ללא קבלת אנך מוסרי חיצוני. שנים ניסו ונכשלו, עד שבא עמנואל קאנט והבריק: הצו הקאטגורי.
הצו הקאטגורי של קאנט שנחשב כאבן הפינה למוסר אובייקטיבי עצמאי אומר: "עשה מה שאתה רוצה שכולם יעשו, והימנע מלעשות מה שלא היית רוצה שכולם יעשו".
לכאורה, כה פשוט וכה מוסרי: הרי גם מי שאוהב לגנוב ולהרוויח בקלות על חשבון עמל חברו, לא ירצה שכולם יעשו זאת, הרי אם כולם יעשו זאת יעשו זאת גם לו, לכן עליו להמנע מלגנוב, וכך לרצוח וכך כל דבר רע. לעומת זאת ירצה חובב החסד שכולם ישתתפו עמו בחסד, עליו אפוא להתמיד במעשי חסד. כמה פשוט, ו…עובד!
והנה בא היטלר וניפץ את הצו הקטגורי.
כה אמר היטלר: אנו עושים מה שהיינו רוצים שכולם ייעשו, היינו רוצים שכולם ינסו להרוג זה את זה – מלחמת כל בכל, ובלא מלחמה כזו באה התנוונות. ואם יהרגו אותנו נצדיע להם שכן יתברר שהם היו יותר חזקים… והנה כל הרציחות כל השחיטות כולם במסגרת הצו הקאטגורי של קאנט! והיטלר היה עקבי עם רעיונו עד הסוף, כשראה שגרמניה הפסידה הכיר בכך שהאחרים חזקים יותר והורה להרוס את גרמניה!
***
מה היתה טעותו של קאנט?
קאנט הניח שיש מוסר "אפריורי" הטבוע באדם ושעליו ניתן לסמוך ועליו ניתן לבנות את הצו הקאטגורי, הוא הניח שיש דברים שברור שכל אחד ירצה ויש דברים שברור לחלוטין שכל אחד לא ירצה. באו היטלר וחבריו ולימדו שאין הדבר כך שכל דבר שנראה כי לא יעלה על הדעת שבני אדם ירצו – רוצים הם.
כל הניהליזם הפושה בעולם אחרי מלחמת העולם השניה, ניפוץ כל המוסכמות והריסת כל המסגרות הינם, בין השאר, תוצאה של הריסת הצו הקאטגורי. הנזק המוסרי שהביאה הפילוסופיה הנאצית ממשיך להלום גם אחרי שמנהיגי הנאצים נהרגו או הוצאו להורג והרייך השלישי נמחק מהמפה.
מדוע נכשל קאנט? הרי אותו קאנט כה השכיל לרדת לעומק כוחות הטבע? מסביר ד"ר יצחק ברויאר ואומר: הטבע קיים מולנו, מי שמתבונן בו בכשרון בהתמדה וביושר אינטלקטואלי יגיע להישגים. לעומת זאת רוח האדם אינה לפנינו אי אפשר להכירה על בוריה בלי ללמוד אודותיה ממקור עליון.
כשהלל הזקן אמר דברים הנראים דומים לצו הקאטגורי של קאנט – "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך זה כל התורה כולה" – הוסיף ואמר: "ואידך פירושה זיל גמור", בכך כפר הלל באפריורי המוסרי של קאנט והצהיר קבל עם ועולם: אי אפשר לסמוך על האדם – יש לקבל את יסודות הרצוי והאסור מלמעלה.
כשהגרמנים ציפו עצמם בתרבות חיצונית שאינה מושרשת בפנימיות – חושך על פני תהום הגיעה האכזבה מהר מהצפוי וההרס הפנימי הרס את הקליפה החיצונית ניפץ אותה לבלתי השאיר בה שריד ופליט.
בליל הפוטש, בין ה-9 ל-10 בנובמבר 1923 בלילה שלימד את היטלר שיש לגייס את הכוחות שבמדינה לצידו, מה שבסופו של תהליך הביא לידי כך שכל כלי ההגנה שבנה האדם סביב המוסר שירתו את מטרותיה של התנועה הנאצית – של השטן, בו החל הצו הקאטגורי להתנפץ.
בלילה זה התנפץ היסוד הפילוסופי של המוסר של מדינת ה"חושך שעל פני תהום" ובלילה זה עצמו חמש עשרה שנים לאחר מכן כשנחשולי ליל הבדולח התנפצו על ראשו של העם היהודי והכריזו על תחילת אירועי החורבן, החלה התרבות הזו עצמה להתנפץ בפועל.
נרות החנוכה המבטאים כי האור מגיע מלמעלה – מהמימד שמעל, מן השמונה, מלמדים כי כלעומת החושך שעל פני תהום מגיעה הקריאה הזכה והנצחית – "ויאמר אלוקים יהי אור" ואין אור אלא תורה.
המאמר – מתוך הספר "בינת הלב" – מאמרי החנוכה, מאת הרב מרדכי דוד נויגרשל שליט"א.
