הרה”ג רבי מרדכי נויגרשל שליט”א בטורו השבועי: כשהסתיים התרגום אותו כפו היוונים על היהודים, השתררו שלשה ימי חושך בעולם. מה טעם רצו היוונים לתרגם את התורה ומדוע כה חשוב שזו תישאר בלשון הקודש?
אחת הסיבות שאנו מתענים בטבת היא כי בימים אלה הסתיים תרגום השבעים. כשהסתיים התרגום אותו כפו היוונים על היהודים, השתררו שלשה ימי חושך בעולם.
מה טעם רצו היוונים לתרגם את התורה ומדוע כה חשוב שזו תישאר בלשון הקודש ותרגומה ליוונית מוביל לשלשה ימי חושך (“וחושך” אמרו חז”ל “זו מלכות יוון”)?.
יוסף עומד לפני פרעה ועולה על המעלות המביאות את אורחי המלך אליו. על יוסף היה לעבור שבעים מעלות ובכל מעלה שוחח עם פרעה באחת משבעים הלשונות. פרעה היה בקי בכולן. ואולם, כשהגיע עד פרעה הוסיף יוסף ודיבר אליו בלשון הקודש. פרעה לא ידע לשון זו. הדבר חרה היטב לפרעה והוא תבע מיוסף לא לפרסם עובדה זו והשביע אותו על כך, מה שגרם שבהגיע הזמן, אחרי שנים רבות, יכול היה יוסף לקיים את שבועתו לאביו ולקחתו אחרי מותו לארץ כנען. פרעה לא רצה להתיר זאת אך נאלץ לעשות כן, כי אם יוסף יפר שבועתו לאביו אין סיבה שלא יפר שבועתו לפרעה…
ולא מובן. אדם כה כשרוני שיכל ללמוד שבעים לשון לא יכול ללמוד עוד שפה?
התשובה הפשוטה היא שבאמת יכול היה ללמוד, ואמנם יתכן שיוסף לימדו, אלא שפרעה רצה ליצור רושם שהוא עצמו אלהים וכי ידיעותיו לא נבעו מלמוד וכשרון אלא מרוח אלהים שכביכול שוכנת בו. (אותו פרעה הרי אמר “לי יאורי ואני עשיתיני” וכמו כן הלך בבוקר השכם אל היאור לבל ידע איש שזקוק הוא להתפנות ככל האדם, והכל כיון שרצה להיראות כיצור אלוהי) ועתה, יוסף מלמדו את השפה שלא ידע, אם יתפרסם הדבר יתברר שכל ידיעותיו נובעות מלימוד וכשרון, אמנם מרשים, אך אנושי. ולכן השביע את יוסף לבל יגלה זאת.
עמוק יותר:
לשון הקודש אינה לשון ככל הלשונות. לשון זו מקשרת בין עליונים לתחתונים. זו הלשון בה נאמרו עשרת המאמרות בהן נברא העולם ובה נכתבה ונאמרה התורה שעליה נאמר שאם היתה כתובה בסדר מסוים גם תינוקות היו יכולים להחיות מתים תוך כדי שישתמשו בסודות הלשון על ידי שימוש באותיותיה. וכתב הרדב”ז בהקדמת ספרו “מגן דוד”: “ודע כי יש בכח האותיות צרופן וגלגולן לברוא בריות חדשות”. בשעה ששאר הלשונות אינן אלא “הסכמת כל אומה ואומה” (לשון הר”ן בנדרים ב’ ע”א). וכתב רבנו צדוק הכהן: “עולמות העליונים כולם נעשו מצירופי אותיות הקדושות וכן כל ברואי עולם שמם בלשון הקודש הוא המחיה אותם” (אור זרוע לצדיק 48)
וכתב השל”ה הקדוש: “אין אותיות התורה אותיות הסכמיות, אמנם הן ראשוניות מתיחסות בצורתן אל פנימיות נשמתן וזהו שדקדקו חז”ל אפילו בעלי פשט בביאור מציאות צורת האותיות וקוציהן ותגיהן וציוניהן לפי שהם רומזים אל רוחניות ידוע וספירות עליונות וכל אות ואות יש לה צורה רוחנית ומאור נכבד… משתלשל ממדרגה למדרגה… והנה האות היכל ומכון לרוחניות ההיא, ובהיות האדם מזכיר ומניע אותו מהאותיות בהכרח תתעורר הרוחניות ההיא… והנה דבר הנקרא בשם הוא שמו באמת למעלה בשרשו כי שם מקור שלו… על כן נקרא לשונינו לשון הקודש כי כל השמות והתיבות הם למעלה בשרשם במקום קודש העליון” (של”ה בית אחרון).
וכתב הרמ”ק: “דע לך כי הרוחניות הן הוויות רוחניות ואם יהיו אלינו צורות גשמיות בכתיבתן הם כדמות גוף אל רוחניותן… והן צורות צערכות לרמז ולהתלבשות הצורות העליונות הנאצלות בהם…” (שיעור קומה לרבי משה קורדובירו סי’ מ”ט).
לאור הנ”ל כתב רבנו צדוק הכהן “כל אותיות הא-ב ישנם גם כן בכל נפש מישראל דעי”ז יש להם כח דבור בלשון הקודש בכל כ”ב אותיות מה שאין כן גוי המדבר בלשון הקודש לשונו סרוח כי אין להם אחיזה בשום אות מאותיות הקודש ודבורם הוא רק כנעירת בהמות וצפצוף עופות” (מחשבות חרוץ 104).
***
מובן אפוא מדוע פרעה לא יכול היה ללמוד לשון הקודש. פרעה הבין היטב שאף שיכול היה ללמוד את ההגאים ואת המילים אבל דבורו היה נשאר “סרוח”. כי בלשון הקודש עצמה יכול להשתמש רק מי שנשמתו יהודית.
גם השפה העברית המדוברת, שפה היא ככל השפות וכל ילד ברחובה של עיר המפטפט בלשון זו לא מגיע אל מעלת הדבור בלשון הקודש כי לשון הקודש יש לדבר בה בהכנת הלב ובקדושה הולמת, או אז אפשר גם להחיות בה מתים.
היוונים כפרו במציאות של קשר כלשהו בין עולמנו הגשמי לבין המציאות העליונה הם אמרו שגם אם יש מציאות כזו אין לה כל דין ודברים עם העולם שלנו. והנה נתקלו בלומדי תורה הטוענים את טענתו של רבנו חיים מוואלאז’ין שזו “אמת בלתי שום ספק כלל, שאם היה העולם כולו פנוי לרגע אחד מהעסק וההתבוננות שלנו בתורה כהרף עין היו כל העולמות העליונים והתחתונים הופכים לאפס ותוהו חס ושלום, וכן ריבוי אורם או מיעוטו הכל לפי ריבוי עסקנו בה או מיעוטו חס ושלום” (נפש החיים שער ד’ פרק י”א). הם רצו להראות כי התורה היא יצירה אנושית ככל יצירה אנושית אחרת ששורשיה ותכלית כאן בעולם הזה לשם כך תרגמוה ליוונית להראות כי אותה תורה עצמה ביוונית או בעברית.
חכמי ישראל שערכו כמה וכמה שינויים בתרגום הראו כי כשמתרגמים מאבדים את כח המקור עובדה היא שאפשר להשתמש בביטויים שונים והתרגום יראה כתואם למקור.
מכל מקום מובן מדוע ירדו שלשה ימי חושך לעולם, חושך משמעותו ניתוק והתרגום בא לגרום לניתוק בין התורה לשורשיה וממילא, בין העולם למקורותיו.
