לאחרונה, העומדים בחזית ההסברה נבוכים כיצד להגיב לדברי בלע של אנשים שמאמינים כי כשירגיזו את שומרי המצוות ויביעו את סלידתם מהם ירוויחו קולות בקלפי, דוד המלך מורה לנו את הדרך
לאחרונה, העומדים בחזית ההסברה נבוכים כיצד להגיב לדברי בלע של אנשים שמאמינים כי כשירגיזו את שומרי המצוות ויביעו את סלידתם מהם ירוויחו קולות בקלפי.
דוד המלך מורה לנו את הדרך:
כתב הרמב”ם בסוף הלכות מעילה: “וכמה היה דוד המלך מצטער מן המינים ומן העכו”ם שהיו משיבין על החוקים. וכל זמן שהיו רודפין אותו בתשובות השקר שעורכין לפי קוצר דעת האדם, היה מוסיף דביקות בתורה, שנאמר טפלו עלי שקר זדים, אני בכל לב אצור פקודיך. ונאמר שם בעניין כל מצותיך אמונה שקר רדפוני עזרני”.
כלומר: לו דוד המלך היה בימינו והיה בידינו להכתיב את צורות התגובה הייתה תגובתו חד משמעית: היה מניע בידו בביטול מזלזל והולך לבית המדרש להמשיך בלימודו ביתר שאת.
תגובה זו, היא המתבקשת, והיא היעילה ביותר.
***
מעשה באדם שבא למרן הגאון רבי חיים מבריסק זצ”ל ואמר לו כי ברצונו לשאול שאלות באמונה. נענה ר’ חיים ואמר: שאל. משסיים להציג את שאלותיו, אמר לו ר’ חיים: אי אפשר לענות על שאלותיך. ומששאל מדוע? אמר לו: שאלותיך אינן שאלות אלא תירוצים, תשובות יכולות להינתן על שאלות, אך לא על תירוצים.
סיפור זה ידוע ומפורסם ונראה כי ההבנה המסתתרת מאחוריו היא כדלהלן: המושג שאלה בלשון הקודש משותף לשאלה (-קושיא) לשאילה (-שאילת חפץ) ולמשאלה. שלשת המושגים האלה התכנסו לפונדק אחד עקב הדמיון שביניהם. שלשת המושגים מבטאים חֶסֶר.
כשאדם רוכש חפץ אין הדבר מעיד בהכרח על חֶסֶר כיון שאדם יכול לרכוש חפץ גם אם אינו זקוק לו. שהרי יש מי שרוכש חפץ להשקעה. ואם קיבל אדם חפץ במתנה ודאי שאין זה אומר כי נזקק לו. אבל אם טרח לשאול ויודע הוא כי עליו להחזירו שלם, אין ספק כי הוא זקוק לחפץ. זו גם משמעותה של המילה משאלה. וזו גם שאלה (קושיא). שאלה מעידה על חֶסֶר. כשלאדם יש שאלה אין לו מנוחה, והתשובה מרגיעה את המית הלב ומשיבה אותו למקומו הראשון.
מספרים על מרן הגאון רבי יצחק אייזיק חריף זצ”ל, שבא לאחת הישיבות לחפש חתן לבתו, ברשות ראש הישיבה זרק הרב שאלה לחלל הישיבה, הבחורים ניסו את כוחם ואיש לא הצליח להניח את דעתו. משראה שאין תשובה, עמד לצאת ועלה על מרכבתו.
אך החלה המרכבה לנוע והנה אחד הבחורים רץ אחרי המרכבה זועק בהתרגשות: הרב… השאלה… התשובה… הרב עצר את המרכבה העלה את הבחור ואמר לו: אמור… נענה הבחור ואמר: איני יודע… אמר לו, אם כך מדוע רצת אחרי? ענה לו: בגלל שאיני יודע, אין לי מנוחה מהשאלה ורוצה אני לדעת את התשובה! בחור זה שהראה כי השאלה הציקה לו והשתוקק לדעת את התשובה נבחר לחתן.
ולכן כשאדם שואל שאלה ועונים לו תשובה משביעת רצון, הוא מרוצה שמח ומקבל. אבל אם השאלה אינה מטרידה אותו, אדרבה, מחזר הוא אחרי שאלות כיון ששמח הוא בשאלה ואינו רוצה תשובה כי השאלה מהווה עבורו תירוץ לנהות אחרי יצרי לבו. שום תשובה לא תעזור, כי גם אם דוחים תרוץ אחד ימצא תרוץ אחר…
הרי כל אותם דוברים גסי רוח מעוניינים שנהיה כפי שאנחנו, שכן זו הדרך היחידה שלהם להישרדות פוליטית. רוצים הם לקושש קולות של בוחרים, ומאמינים הם כי יצליחו אם ילכו בדרך זו. אשר על כן גם אם נצליח לענות להם על עלילה אחת, יגרום הדבר להמצאת עלילות נוספות ויצא שכרינו בהפסדנו.
***
הגמרא במסכת גיטין דף ז ע”א אומרת:
“שלח ליה מר עוקבא לרבי אלעזר בני אדם העומדים עלי (רש”י –העומדים עלי – לחרף ולגדף) ובידי למסרם למלכות, מהו?
“שרטט וכתב ליה: ‘אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני, אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי’ – אף על פי שרשע לנגדי, אשמרה לפי מחסום. שלח ליה: קא מצערי לי טובא ולא מצינא דאיקום בהו. שלח ליה: ‘דום לד’ והתחולל לו’, דום לד’ והוא יפילם לך חללים חללים, השכם והערב עליהן לבית המדרש, והן כלין מאיליהן הדבר יצא מפי ר”א ונתנוהו לגניבא בקולר”.
וזו צריכה להיות תגובתנו. התשובה היא להרבות חילים לתורה לטהרה ולתעודה. בכל אותם נושאים שהם מקטרגים נגדם. יש להתחזק ביתר שאת.
גם כשיש מקום להגיב, צריכה תגובה זו להיות בחן, בהומור ובהרבה “ליצנותא דע”ז”. כך לימדנו ישעיהו הנביא. כשהתבקש להגיב לדברי הגידופים של רבשקה שליחו של מלך אשור שהשווה את האלוקים לאלהי העמים האחרים, ענה ישעיהו ואמר: כך תאמרו לו: “בזה לך לעגה לך בתולת בת ציון אחריך ראש הניעה בת ירושלם” (ישעיהו ל”ז כ”ב).
תגובות הכעס והעלבון. הדרישות להעמיד למשפט פניה לועדת הבחירות, גידופים וקללות וכו’ כל אלה הם בדיוק מה שהללו מבקשים, אין כל סיבה בעולם שנספק להם זאת. כמו כן עלינו לזכור כי כעסינו ועלבונותינו אינם עושים רושם כלל על אותם אנשים שעליהם מנסים אותם ריקים לעשות רושם.
מי שבטוח בעצמו יכול להגיב בהומור ובחן.
***
למלבי”ם שהיה רב בבוקרשט, עיר מלאה משכילים סכלים, היו מאבקים רבים. בהגיע חג הפורים שלח אחד מאותם משכילים לרב כמשלוח מנות, עוגה בצורת ‘דבר אחר’…
כיצד היו מגיבים בימינו? – בזעם, בכעס, בכתבות מלאות כאב, ומעל הכל בהתלהמות. והרי זה בדיוק מה שרוצים כל אלה. המלבי”ם נהג אחרת: הוא שלח לאותו משכיל משלוח מנות ובו תמונה שלו עצמו. וכתב מאחורי התמונה: על שכבודו הואיל לשלוח לי את צורתו, שולח אני לו את צורתי…
מדוע איבדנו את החן הזה?
כשפגש אהרן חורינר, ראש וראשון לניאולוגים (רפורמים) בהונגריה את ה’כתב-סופר’ רצה לעקוץ אותו ושאל: כלום זוכר הרב היכן מצויה בתורה מילה המנוקדת בארבעה קמצים בזה אחר זה?
ה’כתב-סופר’ לא הגיב. המשיך ואמר: “כתוב ‘ואת הרחמה’ (-עוף טמא), כדאי שכבוד הרב יזכור זאת אולי יבוא לו הדבר פעם לידי שימוש’, וכוונתו הייתה לרמוז שלרבנים האורתודוקסים אין רחמים… ה’כתב-סופר’, נענה ואמר: לא אשאר כפוי טובה, כבודו לימדני משהו, אלמדו בתמורה גם אני. כלום יודע הרבינר היכן כתובה בתורה מילה המנוקדת בארבעה פתחים? הרבינר לא זכר. נענה ה’כתב-סופר’ ואמר: “נאמר ‘ואת הקדחת’ כדאי שכב’ הרבינר יזכור זאת. אולי יבוא לו הדבר לידי שימוש…
ואולם, בימינו, ספק אם יש בצד השני מי שיבין וידע להעריך סוג כזה של תגובות ולכן חוזרים אנו לראש הדברים, “טפלו עלי שקר זדים – אני בכל לב אצור פקודיך”.
