"כי כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפון לראותם עוד עד עולם", בפסוק זה טמונה בין השאר הבטחה כי זמנה של מצרים עבר. האימפריה המצרית לא תהיה עוד כפי שהיתה. ברגע שתיפול תלך ותיפול עד שתרד מגדלותה לעולם.
כך קרה למצרים, בזמנו היתה המעצמה העולמית וזו שפרנסה את כל העולם, שלא לדבר על היותה מרכז התרבות העולמית – לא עוד! מצרים הלכה והדרדרה עד שחדלה להיות גורם משמעותי. וכך קרה לכל המעצמות כל אחת בשעתה. כל אחת מהמעצמות עשתה רעש גדול בעולם וכשהגיעה זמנה שקעה ואיננה.
כך קרה לבבל ולאשור, לפרס ומדי וליוון, כמו שאמרה זרש להמן: "כאשר החילות ליפול לפניו נפול תיפול". כך קרה לגרמניה הנאצית וגם לאימפריה הבריטית. כל אומה המשמשת כשחקן מרכזי על במת העולם מגיע זמנה לפנות את הזירה. לא כן בני ישראל גם אם הם יורדים סופם לחזור ולעלות.
***
שמעתי בשם הרבי מבעלזא שליט"א, ששאל: מה השמחה הגדולה בל"ג בעומר על שהמגפה שהרגה בתלמידי רבי עקיבא פסקה. והרי כולם מתו!? כדברי הגמרא במסכת יבמות שעשרים וארבעה אלף תלמידים היו לרבי עקיבא וכולם מתו בין פסח לעצרת והיה העולם שמם, מה אפוא השמחה שפסקה המגפה? האם ניתן לומר שפסקה? המגפה לא פסקה, היא הסתיימה. היא אכלה כל חלקה טובה ולא נשאר עוד במי לפגוע, פשוט לא נותרו תלמידים!
אמר הרבי מבעלזא: אדם שעזב את ביתו לעשרים וארבע שנים ללא כל קשר עם אשתו ובנו, ומסר כל ישותו זמנו כוחותיו ונשמתו לגידול תלמידיו וכולם מתים ללא השאר שריד, בדרך הטבע נשבר ומתייאש ושואל נפשו למות. לא כן רבי עקיבא. מותם של התלמידים ציער אותו עד אין סוף, אך לא שבר אותו, והוא המשיך בדרכו עם המבט לעתיד. כמו שאומרת הגמרא: "עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום". הוא התחיל הכל מחדש וחזר להעמיד תלמידים! גם אדם שלא נשבר בקלות היה נופל. אם אחרי שהיה ראש ישיבה ומנהיג לעשרות אלפי תלמידים, נהיה ראש ישיבה לחמישה תלמידים היה מתאכזב ונשבר. לא כן רבי עקיבא, למרות שתחילה היו לו תלמידים רבים ועתה היו לו חמישה תלמידים בלבד, שמח בהם, והשקיע בהם, והאיר איתם את העולם כולו…
על זה שמחים בל"ג בעומר, שרבי עקיבא לא נפל ברוחו, אלא אזר עוז, התגבר על הכאב והמשיך אל "רבותינו שבדרום", בתחושת שליחות אדירה שיש להמשיך את עם ישראל בכל מחיר.
אולי לכן משתלבת בל"ג בעומר השמחה של רבי עקיבא בשמחתו של רבי שמעון בר יוחאי, שכן הוא היה אחד מאותם "רבותינו שבדרום" שרבי עקיבא היה לרבם אחר מות התלמידים הראשונים. והוא בהיותו תלמידו המובהק של רבי עקיבא ברובד הסוד להפרדס, מראה יותר מכל שכל חלקי התורה ניצלו.
***
הרב משה יהושע אהרונסון, כתב מאמר מעמיק ונפלא להסביר את הנהגתם של גדולי ישראל בתקופת החורבן הגדול שלא עודדו מרידות, ואמר: המורדים חיו כאן ועכשיו הם רצו לנקום, הם רצו לצאת למלחמת התאבדות מעין מצדה שניה.
וז"ל: "מתוך הכרה וידיעה פנימית הנני קובע בבירור נמרץ כי דווקא אנשי החזון בעלי האמונה המופנמת והבלתי מתפשרת הם אנשי המעש הרואים את המציאות נכוחה לכל רחבה ועומקה. מאידך, אנשי המעש נעדרי האמונה, ראייה מוגבלת לנגד עיניהם, פניהם אל המציאות העכשווית עכשיו וכאן, בלי רחבות האופק הכלל ישראלי ויום המחר".
גדולי ישראל, אומר הרב אהרונסון, ראו לטווח ארוך וידעו בוודאות כי עם ישראל לא יכלה ויהיה אשר יהיה, ימותו רבים וכל ילד שמת וכל יהודי שעובר מן העולם חסר ומשאיר אחריו צער עמוק מאד, אך העם לא יכלה. 'גזרה עבידא דבטלא', ולכן יש לקיים את מאמר הפסוק, 'חבי כמעט רגע עד יעבור זעם', ולדאוג שיהיה מי שיחזיר את הנשמה לעצמות היבשות.
התחיה של עם ישראל תלויה הרבה בהמשכיות הנהגתם של גדולי תורה.
***
נמצא מברק ששלח פקיד נאצי מפולין בשנת 1940 למשרד ההגירה ובו שאלה כיצד לנהוג ביהודי המזרח המבקשים ויזות הגירה לאמריקה. התשובה שהתקבלה מפקיד בשם אקהארט היתה: "בדבר מתן ויזות הגירה ליהודי המזרח, כיון שמיהודי המזרח יוצאים 'רבינרס אונד תלמוד לרר'ס' (רבנים ומלמדי תלמוד) הרי אם יעברו לאמריקה יחוללו שם מהפכה רוחנית, וזאת יש למנוע, ולכן לא יקבלו ויזות הגירה!!!"
וצדק אקהרט ימ"ש. שכן, יהודים גדולי תורה, שבדרך-לא-דרך הצליחו להגר, הם שחוללו את המהפכה הרוחנית הגדולה בכל העולם, רבי אהרן קוטלר והרב מפוניבז', ראשי ישיבת מיר ותלמידי הישיבות מוילנה, הסבא מסלבודקה וראשי ישיבת חברון (שעלו לארץ ישראל עוד לפני המלחמה) והאדמו"רים מקלויזנבורג ומסאטמר, מבעלזא ומגור, ועוד רבים, כל אלה חוללו את התחיה הרוחנית בארה"ב ועוררו את הניצוץ שכמעט כבה בליבם של שרידי החורבן.
חז"ל דימו את עם ישראל ל"עוף החול" שעל-פי האגדה העממית עולה פעם באלף שנה אל קרבת השמש ונשרף, נופל לחול, ומתעורר מחדש לחיים. כך גם עם ישראל.
גם תכונה זו טמונה בפסוק האומר: "הנה אנוכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם", ואמר הרמב"ם בהלכות יסודי התורה, שבמעמד הר סיני קיבלו אמונה שקיימת לעולם. בדברים אלה יש אמנם ביטוי לעוצמת האמונה שינקו במעמד הר סיני ולקיומה הנצחי, אך יש כאן גם הבטחה שעם ישראל לעולם יעמדו כעם ד', כמו שנאמר בנבואת ירמיהו: "כה אמר ד' נותן שמש לאור יומם חוקות ירח וכוכבים לאור לילה רוגע הים ויהמו גליו ד' צבאות שמו, אם ימושו החוקים האלה מלפני נאום ד' גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני כל הימים" (ירמיהו פרק ל"א).
