כלום לא היה מקום להתפלל מן הלב במילים שלנו? האם לא היה הדבר מעורר את הכוונה ביתר שאת? כדי לענות על השאלה יש להבין לעומק את ענין התפילה
נוסח התפילה הקבוע מעורר אצל רבים תהיה: כלום לא היה מקום להתפלל מן הלב במילים שלנו? האם לא היה הדבר מעורר את הכוונה ביתר שאת? האם אין הנוסח הקבוע אחד הגורמים לתרדמת ההרגל המחבלת ברגש התפילה?
כדי לענות על השאלה יש להבין לעומק את ענין התפילה.
***
רבינו חיים מוולאז’ין הגדיר את התפילה שהיא “עיקר המזון להעולמות” (נפש החיים שער ב’ פרק ט’). המזון הפיסי מאפשר את החיבור בין הגוף לנפש, ואף כי המזון עצמו גשמי הוא, ומזין את הגוף הגשמי, הרי בהעדרו לא יוכל הגוף לתפקד ולא תוכלנה הנפש הרוח והנשמה להתקשר אליו ולשכון בתוכו ולהפעילו כראוי, וככל שאיכות המזון גבוהה יותר ומתאימה יותר, כך מתאפשר קשר טוב יותר בין הגוף לנשמה.
הוא הדין ביחס לתפילה שהיא כאמור “מזון העולמות”. ואף כי מדובר במילים ואותיות, הן המזינות את הקשר בין העולמות. ברור אפוא שאין מדובר בבקשות סתמיות או בשבח סתמי שאדם מבקש מהקב”ה ומשבח אותו, דבר שלכאורה היה יכול להיעשות בסגנונו (וכולי האי ואולי, כי לא מדברים לפני המלך אלא בשפה ראויה ולא כל אדם בר הכי). מדובר ביצירת אפשרות לקשר עם הבורא, מדובר ביצירת רצף של הזרמת השפע מהעולמות העליונים לעולם התחתון.
כיון שהתפילה מזינה, בדרך הנעלה מהשגתינו, את הקשר בין העולמות, והקשר הזה מותנה במצב העולמות, ומצב זה משתנה ללא הרף כמו שנאמר: “לבושים דלביש ברמשא לא לביש בצפרא ולבושים דלביש בצפרא לא לביש ברמשא” (תיקוני הזוהר תיקון כ”ב וראה להלן). לבושים משמע – הנהגות ד’, וההנהגות משתנות כל הזמן ומצב העולמות משתנה תדיר. הן בגלל מאזן אור וחושך, טוב ורע, אמת ושקר, המוכתב על-ידי מעשי בני האדם לטוב ולמוטב. והן בגלל שינויי הזמנים והעיתים, שהרי העולם כל הזמן מתקדם לעבר תכליתו. ולפי זה צריך היה שנוסח התפילה ישתנה מיום ליום ומתפילה לתפילה, כיון שבכל עת ובכל שעה מצב העולמות שונה ובהתאם היה צריך להתאים בכל פעם תפילה חדשה.
על כך אומר ר”ח מוולאז’ין:
“כי באמת בעומק פנימיות כוונת התפילה אין אתנו יודע עד מה. כי גם מה שנתגלה לנו קצת כוונות התפלה מרבותינו הראשונים ז”ל קדישי עליונין, ועד אחרון הרב הקדוש איש אלקים נורא האריז”ל, אשר הפליא הגדיל לעשות כוונות נפלאים, אינם בערך אף כטפה מן הים כלל נגד פנימיות עומק כוונת אנשי כנה”ג מתקני התפילה. שהיו ק”כ זקנים ומהם כמה נביאים. וכל מבין יבין דלא איתי אנש על יבשתא שיוכל לתקן תיקון נפלא ונורא כזה, לכלול ולגנוז במטבע תפילה קבועה וסדורה בנוסח א’, התיקונים של כל העולמות עליונים ותחתונים, וסדרי פרקי המרכבה. ושבכל פעם שמתפללין יוגרם תיקונים חדשים בסדור העולמות והכוחות והמשכת מוחין חדשים אחרים. שמעת שתקנוה עד ביאת הגואל ב”ב לא היה ולא יהיה שום תפלה בפרטות דומה לחברתה שקודם לה ואחריה כלל. דלבושין דלביש בצפרא לא לביש ברמשא ודלביש ברמשא כו’ כמ”ש בתיקונים תיקון כ”ב. וכן כל יום לחברו שלפניו ואחריו”.
אנשי כנסת הגדולה יצרו מין “מפתח מסטר” שמתאים לכל העולמות בכל המצבים וזה נוסח התפילה שאנו משמרים אותו ככתבו וכלשונו.
***
ומה היה עד שהגיעו אנשי כנסת הגדולה? ומדוע דווקא אנשי כנסת הגדולה הם שנבחרו לתקן תיקון נפלא זה?
יתרו רואה בפליאה את העם עומד על משה מבוקר עד ערב ושואל:
“מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך מן בקר עד ערב”, עונה לו משה: “כי יבא אלי העם לדרש אלקים. כי יהיה להם דבר, בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו, והודעתי את חוקי האלקים ואת תורתיו”.
בדרך כלל מבינים שמשה הסביר לחותנו שההמונים באים להישפט. והדבר תמוה, וכי כל העם בא למשפט איש עם רעהו? וכך כל יום? היכן שמענו דבר כזה שכולם רבים כל הזמן עם כולם עד שנזקקים כל הזמן להכרעת השופט?
אומרים בשם הגר”א: משה אמר ליתרו שהעם בא לשלש סיבות שונות:
1. לדרוש אלוקים – למטרה זו באים כולם.
2. כי יהיה להם דבר… ושפטתי בין איש ובין רעהו – למטרה זו באים רק אלה הזקוקים לכך “כי יהיה להם דבר – כשיהיה להם ריב או דין ודברים.
3. והודעתי את חוקי האלוקים ואת תורתיו – גם למטרה זו באים כולם.
אמר לו יתרו: ביחס לסיבה הראשונה והשלישית, לא אוכל לעזור לך, כי רק אתה יכול לספק את רצונם. אבל ביחס לסיבה השניה – למשפטים בין איש ובין רעהו, שהגם שאלה מתרחשים רק כאשר “יהיה להם דבר בין איש ובין רעהו” בעם כה גדול גם זה הרבה וכאן תוכל להיעזר במערכת שופטים.
***
כיון שלימוד תורה כתוב בסיבה השלישית מה משמעות “לדרוש אלוקים” שבסיבה הראשונה?
אומר הגר”א, שמשה, שהכיר את שורש נשמתו של כל אחד ואחד, היה נותן לכל אחד הנחיות לעבודת האלוקים היומית שלו וזו השתנתה מיום ליום בהתאם לשינוי מצב העולמות וההנהגות ושינויי מצבו. לכן באו כולם יום יום “לדרוש אלוקים” לקבל כל יום הנחיות המתאימות לאותו יום.
ואחרי מות משה המשיכו בכך הנביאים שבכל דור ודור. חז”ל אומרים שהיו להם נביאים כפליים כיוצאי מצרים – לפחות מיליון ומאתים אלף נביאים. במה עסקו נביאים כה רבים? אלא שכל נביא נתן לכל אחד מבני עדתו הוראות בעבודת ד’ המיוחדת לו באותו יום בהתאם לשינוי מצב העולמות.
והנה הגיעה הזמן ששערי שמים עומדים להינעל וחזון הנבואה – להסתיים. אנשי כנסת הגדולה היו אחרוני הנביאים, הם שביטלו את יצר הרע של עבודה זרה. ויחד עם זה ידעו שייסתם חזון הנבואה. כי לא יתכן שיהיה חזון נבואה נפרץ בלי יצר הרע של עבודה זרה, כי אז יופר איזון הבחירה. וכיון שבני העם לא יוכלו להיעזר בנביאים בעבודת האלוקים היומיומית, תיקנו אותם אנשי כנסת הגדולה את נוסח התפילה הקבוע שיתאים תמיד ושמאז ואילך, בהעדר נביאים, יזקקו לו כל בני העם.
במהלך השנים חלו שינויים קלים ונוצרו נוסחאות תפילה שונות וכמו שכתב המגן אברהם שיש שערים שונים בשמים ולכל נוסח תפילה השער שלו והקב”ה שולח נשמות שונות לעדות השונות כיון שלכל אחת ואחת מן הנשמות נוסח תפילה המתאים לה.
לאור האמור מובן הצורך וההכרח להיצמד לנוסח התפילה הקבוע. ואת המיית הלב המשתוקק לדבר במילים משלנו, ניתן לבטא במקומות שנועדו לכך כגון בסוף התפילה אחרי יהיו לרצון.
