"עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכפורים מרצה עד שירצה את חברו".
וכל כך למה?
עלינו לזכור שהחלוקה בין מצוות שבין אדם למקום למצוות שבין אדם לחברו, חלוקה מלאכותית היא.
כל מצוה שבין אדם למקום היא גם מצוה שבין אדם לחברו. ובה במידה כל עבירה שבין אדם למקום עבירה היא גם בין אדם לחברו.
כי הרי כשאדם מקיים מצוה שבין אדם למקום מושך הוא שפע ברכה והצלחה לעולם וכל בני אדם נהנים מכך. כמו שאומר רבי חיים מוואלאז'ין: "והאמת בלתי שום ספק כלל שאם היה העולם כולו פנוי לרגע אחד מהעסק וההתבוננות שלנו בעולם היו כל העולמות העליונים והתחתונים הופכים לאפס ותוהו חס ושלום. וכן רבוי אורו או מיעוטו הכל לפי ריבוי עסקנו בה או מיעוטו ח"ו". זו אמת בלתי שום ספק שגם העולמות הפיסיים, שגם השפע הגשמי תלוי בלימוד התורה ובקיום המצוות. אשר על כן כל המקיים מצוה כגון לימוד תורה מרבה שפע לכל יושבי עולם.
***
חז"ל אמרו שכל הימים מתברכים מן השבת ("כולי יומי מיניה מתברכין") שמירת השבת היא מקור הברכה. והכוונה היא גם לברכה הגשמית.
ומאידך, כשאדם עובר עבירות מביא חרבן לעולם וכל האנושות סובלת ממנו. הוא שאמרנו כל מצוה שבין אדם למקום היא גם מצווה שבין אדם לחברו.
וכמובן, כל מצוה שבין אדם לחברו היא גם בין אדם למקום, כי הרי הקב"ה ציווה אותנו "לא תגנוב", "לא תרצח" וכד' וכשחוטא פוגע בחבר, אך גם עובר על ציווי הבורא.
כיון שכך מה הייחוד של מצוות שבין אדם לחברו שרק עליהן אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו ולא על מצוות שבין אדם למקום שגם בעטיין החבר סבל?
כשאדם חזר בתשובה וזדונות הפכו לזכויות גם הנזקים תוקנו וממילא אין מצוות שבין אדם למקום צריכות תיקון נוסף כי הנזקים, גם אלה שהם "בין אדם לחברו" תוקנו.
ואולם כשאדם פוגע ישירות בחברו, ואינו מרצה אותו יש סיבה אחרת שאין יום הכפורים מרצה.
מספרים שפעם אחת ניגש יהודי אל הרבי שלו והתלונן: רבי, יש לי חוש מוזיקלי נפלא וקול טנור אדיר ויכול אני להרעיש עולמות בתפילתי לפני התיבה, אך ברגע שנעמד אני לפני העמוד, תוקפת אותי אימת הציבור, ואני מאבד את הכל ואת ה…קול. מה עלי לעשות, מה העצה להינצל מתופעה זו של אימת הציבור?
ענה לו הרבי: אעוץ לך עצה מצוינת. כשאתה נעמד מול העמוד הבט קדימה, שם יש שלט עליו כתוב "שויתי ד' לנגדי תמיד" והצב במחשבתך את בורא העולם שאתה עומד לפניו ומיד תשכח מהצבור ולא תהיה לך "אימתא דציבורא" ומהקב"ה הן אינך מפחד…
זהו שאומר התנא "יהי מורא שמים כמורא אדם" ושאלוהו תלמידיו – עד כאן? אמר להם, שהרי אדם חוטא ואומר: אל יראני אדם".
במילים אחרות: אדם חושש ומתבייש מחברו כי חברו מוחשי ועומד ניצב מולו ואילו הקב"ה אינו מוחשי ולכן, למרבה הבושה, אינו חושש ממנו.
כשאדם שאינו מרצה את חברו, הרי זה מפני שהוא מתבייש ממנו. אין לו את העוז לעמוד ולבקש סליחה. זה קשה. אבל לפני הקב"ה אין לו כל בעיה לומר "חטאתי עויתי פשעתי", להתוודות על חטאיו ואף לפרטם. אדם כזה מוכיח שאמונתו בקב"ה רופפת. אין לו את בחינת "ראיית הנוכח" אין הוא חש בנוכחותו של הקב"ה כמו שהוא מודע לנוכחותו של החבר. ולכן עליו לרצות תחילה את חברו. ואז לא ניתן לטעון שבאומרו את הווידוי ובבקשו סליחה ומחילה מהקב"ה הרי זה מפני חוסר התחושה שלו ביחס למציאות הבורא.
***
בבוא יום הכפורים, יום שבו מציאות הבורא עשויה להיות מורגשת יותר, שהרי ביום זה השטן, שמנסה להסתיר ולטשטש את מציאות הבורא, אינו פעיל, עומדים לפני ד' ומתוודים וזה אמור להיות קשה ומבייש. אך האדם עושה זאת כי רוצה הוא שביום הזה יכפר עלינו מכל חטאתינו. אם ריצה את חברו קודם הרי הוכיח שאכן אין בקשת הסליחה בכלל וידוי פה ותו לא.
זהו שנאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכן לטהר אתכם, לפני ד' תטהרו". ביום הזה אנו חשים שעומדים אנו לפני ד' ולפניו אנו נטהרים.
