מידי שנה חוזרת ומתעוררת המבוכה. מחד – אין כמו אדם מאמין שיום זכרון לזכר נפטרים שלא לדבר על כאלה שמתו עקב יהדותם יקר ללבו. ומאידך – אין דעתנו נוחה מימי הזיכרון הרשמיים. והפעם אין מדברים על צורת הטקסים אלא על עצם קביעת ימי הזיכרון.
ויודגש: הניסיון, החוזר על עצמו זה עשרות שנים, לראות באי הנחת בקביעת ימי הזיכרון, אי השתתפות בקדושת זיכרונם של החללים הוא פתטי. ולא עוד, אלא שניתן להביא את שטיפת המח הנעשית לשם קיבוע הרעיון הזה בלבבות כדוגמה על איכות כל הדעות המופצות ברבים אודות ארחו ורבעו של הצבור החרדי. מה זו שטות נוראה אף כל השאר. כי איש לא יצליח לשכנע שזכרם של קדושים אינו יקר ללב אדם המאמין בתורה ובחז"ל.
***
בראש ובראשונה נדגיש: רק המאמינים בהישארות הנפש, מאמינים שיש בזכירת הנפטרים כדי לסייע להם ולהעלות את נשמתם מעלה מעלה בעולם בו הם נמצאים, וזאת באמירת קדיש ולימוד משניות ושאר מעשים טובים שעושים לטובת הנשמות. לדעת מי שאינו מאמין בהישארות הנפש אין לנפטר או לנרצח מאומה עם העובדה שהנשארים כאן זוכרים אותו.
זאת ועוד, הרי אמרו חז"ל שאלה שמתו על ידי גויים עקב יהדותם מקשטים את בגדו של משיח ויקשטו את בגדו של הקב"ה בבואו לדון את הגוים (זהר בראשית דף ל"ט ע"א) וכתב האר"י הקדוש שגם אלה שלא שמרו מצוות ולא עשו מעשים טובים בחייהם, בכלל (ספר לימודי אצילות לאר"י ז"ל דף לק ע"ב). היעלה על הדעת שזכרון נשמות אלו אינו יקר וקדוש בעינינו?
הויכוח אינו על הזיכרון על קביעת ימים לציון זכרם ועל סמכותו של הגוף שקבע זאת לקבוע ימים לדורות. כשנשאל החזון איש, סמוך ונראה לחרבן הגדול באירופה, האם אין זה נכון לקבוע ימי אבלות ותענית על אודות האסון הנורא נענה וכתב:
"ענייני ההלכה קבועים הם על פי התורה שעיקרן בכתב ופירושן בתורה שבע"פ ואף נביא אינו רשאי לחדש עד שמצאו להן סמך בתורה. וכשם שהגרעון בכלל נליזה מהתורה, כך ההוספה על מצוות התורה נליזה מהתורה…
ההצעה להיכנס ולקבוע ולעשות, לגזור ולקיים, היא כהקלת ראש ח"ו ביסוד ההלכה וראוי להסירה מן הפרק בטרם הועלתה.
כן קביעת תענית לדורות הוא בכלל מצווה מדרבנן ומה שיש בידינו הוא מזמן שהיתה עדיין נבואה ואיך נעיז פנינו דור שטוב לו השתיקה – להרהר כזאת לקבוע דברים לדורות, והרי ההצעה הזאת מעידה עלינו כמתכחשים בכל חטאתנו ושפלנו בזמן שאנו מלוכלכים בעוונותינו ובפשעינו, דלים וריקים מן התורה וערומים ממצוות. אל נא נעבור לגדולות ממנו, נחפשה דרכינו ונשובה, וזוהי חובתנו" (אגרות חזון איש ח"א אגרת צ"ז)
***
ונראה לומר בביאור דבריו:
אירועים כבירים התרחשו במהלך ההיסטוריה היהודית ורבים בזמן יציאת מצרים, מהם הצטווינו לחגוג כמה בודדים. חוגגים את יציאת מצרים בליל הפסח, את קריעת ים סוף בשביעי של פסח, את מתן תורה ואת הישיבה בסוכות ו/או בענני כבוד במדבר.
רבנן ציוונו להקדיש כמה ימים לאבל על החורבן, את ט' באב, י"ז בתמוז, עשרה בטבת וג' תשרי, ולחגוג את חנוכה ואת פורים, ותו לא. וזאת למרות שאירועים רבים, מרשימים עד מאד, התרחשו במהלך אותן תקופות. כגון הניצחון על סיחון ועוג, תחילת ירידת המן וזרימת המים מהסלע. או חציית הירדן והפלת חומות יריחו, עצירת השמש והאבנים שנפלו על האויב בבית חורון, הניצחונות הרבים של אהוד בן גרא ועתניאל בן קנז, ברק ודבורה ושמשון וגדעון ויהונתן בן שאול ועוד ועוד… ועל דבר כל אלה לא קבעו חג.
החגים נועדו להרגיש את ההרגשה ההולמת לאירוע הנחגג. והרי אין אפשרות להרגיש לאורך זמן כמו שאמרו רבותינו ש"גזירה על המת שישתכח מן הלב יותר משנים עשר חודש", המת אינו משתכח מן הזכרון אבל משתכח מן הלב, כאב הלב נרגע… החגים הם עבודת הלב. איך נדרשים אנו להרגיש יציאת מצרים בפסח ומתן תורה בשבועות וכדומה לזה בשאר החגים אחרי שעבר זמן כה ארוך?
חג פירושו מעגל. ישנם אירועים שחוזרים במעגל ומידי שנה חוזר אורם ומאיר. את האירועים האלה אפשר לחגוג כי ניתן לחוש באורם. לעומתם אירועים אחרים, גדולים ורבי רושם, מתרחשים וכלים, ניתן לזכרם אך לא לחוש באורם. התורה מגלה לנו כי יציאת מצרים, מתן תורה, וישיבה בסוכות היו אירועים שניתן לחוש בהם כי חוגגים הם במעגל השנה. לעומתם שאר האירועים עם כל גדלותם וחשיבותם אינם ברי חגיגה. כי היו ואינם עוד, אנו זוכרים אותם, לומדים אותם מנסים להבין את משמעותם לעומק. אך לא חוגגים.
גם נס פורים היה אירוע שאורו עתיד לשוב ולהאיר מידי שנה בהגיע חודש אדר, אסתר ידעה זאת וכתבה לחכמים "כתבוני לדורות" שהרי היתה נביאה. גם תשעה באב ושאר הצומות נקבעו על ידי הנביאים שהיו בזמן חרבן בית ראשון. נס חנוכה, לעומת זאת, נקבע על ידי בית דינו של חשמונאי שלא היו נביאים ולכן המתינו ולא קבעו חג סמוך ונראה לנס, כמו שנאמר בגמרא "לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל ובהודיה" (שבת כ"ב), הם המתינו לשנה האחרת. ואז, כשחשו באור החנוכה שחזר והאיר, שהרי אף שלא היו נביאים היו בעלי רוח הקודש, קבעום ועשאום ימים טובים בהלל ובהודיה.
אומר החזון-איש שמי שמתיימר כיום לקבוע יום לדורות הרי משווה עצמו לגדולי ישראל בימים ההם, או שמשווה את גדולי העולם דאז אליו, וזה דבר שאינו מתקבל בעליל.
הוויכוח אינו אפוא על הזיכרון, אלא על הבנת המושג "יום זיכרון" והבנת גדלותם של קדמונינו לעומת בני דורינו.
