כבר בעיצומו של יום שמחת תורה מתגנבת ללב הרגשת מועקה חמצמצה… הנה הריקודים המרוממים, הנה ספרי התורה המוקפים אהבה, והנה כל זה עומד לחלוף, וכולנו ניכנס לתרדמת חורף, ומה יישאר?
עם סיום ההקפות עת נערכה בקהילתנו "שמחת חג" כיד המלך ברוב עם, התבקשתי לומר כמה מילים, ואלה הדברים שאמרתי, דברים המקשרים את התעוררות החגים עם תרדמת החורף הצפויה:
הרמב"ם בדברו על שמחת החג ושמחת התורה מרחיב ומחייב את השמחה ומזהיר לבל ינהג אדם סלסול בעצמו וישמח לעיני כל בשמחת החג ובשמחת התורה וכך בסיומו של פרק ח' מהלכות לולב: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת הק-ל שציווה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו שנאמר (דברים כ"ח) תחת אשר לא עבדת את ד' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב, וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו, חוטא ושוטה, ועל זה הזהיר שלמה ואמר אל תתהדר לפני מלך וכל המשפיל עצמו ומיקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה. וכן דוד מלך ישראל אמר (שמואל ב' ו') ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ד', שנאמר: (שמואל ב' ו') והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ד'".
מיכל בת שאול, אשת דוד, ביקרה את בעלה על הנהגתו זאת, ואמרה: "מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו כהגלות נגלות אחד הרקים" (שמואל ב' ו'). אמרו חז"ל: אמרה מיכל לדוד, אבא מעולם לא התערב עם פחותי העם ומעולם לא נראה בשר מבשרו ברבים. ועל כך עונה לה דוד: "לפני ד' אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו לצוות אתי נגיד על עם ד' על ישראל, ושחקתי לפני ד'. ונקלתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה".
ברור שמדובר בשתי הנהגות. שיטת שאול המלך ושיטתו של דוד המלך. ודוד אומר למיכל כי שיטתו היא זו שנבחרה על ידי הקב"ה. מה הן שתי השיטות.
***
בזמנו של האדמו"ר הזקן בעל התניא היתה חתונה בה השתתפו גדולים וטובים והיה בדחן שאמר דברי תוכחה בחרוזים, כמקובל בזמנו שהיו מנצלים את ההתכנסויות הללו בין השאר לדברי בדחנות רציניים.
והיה הבדחן עובר מאחד לשני ולא חסך את שבט ביקורתו מאיש, אבל בהגיעו לבעל התניא דילג ועבר מיד למי שישב לידו. עצר אותו בעל התניא ואמר: ומה איתי? נבהל האיש ואמר: חלילה, מי אני שאומר לרבי דברי תוכחה… ענה הרבי ואמר: לא, אל תפחד, תאמר ואני אקשיב. נענה הבדחן ואמר: מה ההבדל בין הרבי לביני, מה שאני יודע, הרבי יודע גם כן, ומה שהרבי לא יודע, גם אני איני יודע. עד כאן אנו שווים. אלא מה, יש דברים שהרבי יודע ואני לא יודע, נכון. אבל נעשה חשבון מה היחס בין המרחק בין מה שהרבי יודע ואני לא יודע לעומת מה שהקב"ה יודע והרבי לא יודע, לבין המרחק בין מה שהרבי יודע ואני לא יודע? בהסתכלות כזו ההבדל בין הרבי לביני מתאפס… ושניהם פרצו בבכי.
פעמים רבות נטענת טענה שאנו הדתיים מחללים שם שמים כשטוענים שאכפת להקב"ה מההתנהגות שלנו וכי הוא שמח במצוות שאנו מקיימים. אנחנו, אומרים הם, מאמינים שהבורא ברא את העולם, זה מתאים לו, אך לא מתאים לו להתעסק עם ענייננו הקטנים…
האמת היא שהם מקטינים את הבורא ביחס למה שאנו מאמינים באין סוף דרגות. להבין זאת נדגים ונאמר: ראובן ושמעון מתחרים בתחרות ריצה. המטרה נמצאת במרחק אין-סוף צעדים. ראובן הקדים את שמעון במאה צעדים, מי קרוב יותר למטרה? התשובה היא ששניהם רחוקים מהמטרה באותה מידה, שכן מכאן ועד המטרה יש אין-סוף צעדים וכן ממאה מטר מכאן ועד המטרה יש אין-סוף צעדים.
אדם שאומר שגדלות היקום מקרבת את היקום (קירבה מושגית) להקב"ה ביחס לעניינינו הקטנים הפך את הבורא לסופי. אנו יודעים שגדלות הבורא היא אינסופית וממילא כמו שהעניינים הקטנים שלנו רחוקים ממנו, כך גם היקום כולו, ואם בחר לברוא יקום, אין כל סיבה שלא יתעניין בענייננו ה"קטנים".
הנהגתו של דוד היתה להסתכל כלפי מעלה ולשאוף להתרומם וכל הזמן היה במהלך של רצוא ושוב. כמו שרבנו צדוק הכהן אומר על רבי עקיבא שנכנס לפרדס בשלום ויצא בשלום ואמר ר' צדוק: חשקה נפשו של רבי עקיבא להיות כבן עזאי שהציץ ומת כי נשאב אל האור האלוקי ויצאה בת קול ואמרה: "יקר בעיני ד' המוותה לחסידיו". אלא שרבי עקיבא ידע שתפקידו להיות בעולם הזה וקשר את נשמתו לגופו בשלשלאות של ברזל. כזו היתה הנהגתו של דוד לשאוף כלפי מעלה, אלא שבדרך כלל נהג לאזוק את נשמתו לגופו ועתה כשרקד לפני ד' באה תשוקתו זו לידי ביטוי. וממילא ההבדל בינו לבין פשוטי העם כולל המשרתים והאימהות מתאפס בשעה כזו. ואילו דרכו של שאול הייתה להסתכל כלפי מטה, אשר על כן נאמר כי משכמו ומעלה גבוה היה מכל העם. מנקודת מבט זו יש הבדל בין המלך לבין שאר העם.
והוא שאמר דוד למיכל שהנהגתו נבחרה על ידי הקב"ה על פני זו של אביה.
***
אמר ה"חתם סופר" שריקוד פרושו שהנשמה משתוקקת להתעלות למעלה אך הגוף מושך אותה למטה ושוב עולה האדם מעלה ושוב מושך אותו הגוף ומטה וחוזר חלילה עד כלות הכוחות.
הריקודים אמנם הסתיימו אך לא הסתיים הענין ולא נגנז הרעיון, ואנו ממשיכים לשאת עינינו כלפי מעלה כמו שאמר רבי יהודה שהיו אומרים בשמחת בית השואבה אנו לק-ה ולק-ה עינינו (סוכה פרק ה') וכך נעבור את החורף בעזרת ד' בשלמות.
