מדוע בר קמצא רץ להלשין לרומאים ולהחריב את בית המקדש ואת ארץ ישראל? האמנם בגלל שאדם חסר תרבות, נקמן ושטוף שנאה כבעל הסעודה האנונימי, ביזה אותו לעיני כל, מחריבים כל חלקה טובה?
אכן, לא זו היתה הסיבה שגרמה לבר קמצא לרוץ לרומי. לא מתקבל על הדעת שהתנהגות לא הולמת של אדם אלמוני תגרום למי-שלא-יהיה לנקוט צעד כה קשה. הסיבה לצעדו הייתה שגדולי ישראל ישבו בסעודה ולא מחו. כמו שבר קמצא עצמו אמר: "מדשתקי רבנן שמע מינה ניחא להו…".
השאלה היא: מדוע שתקו? האמנם היתה התנהגותו של בעל הסעודה שביזה את האורח הקרוא בטעות נוחה בעיניהם?
הימים ימי שלטון הבריונים, הם ששרפו את מאגרי המזון כדי לאלץ את העם הנצור בירושלים להילחם. הם שאיימו ברצח על כל מי שיצא מן החומות ויהיה זה גדול הדור ר' יוחנן בן זכאי. ור' יוחנן שדעתו, שהיא היתה "דעת התורה" של הדור, הייתה שהיה צריך לצאת ולנהל משא ומתן עם הרומאים, נאלץ לעשות זאת במסווה, והתחזה כמת, וכך יצא את שערי ירושלים.
גדולי ירושלים לא מחו כי הבריונים שלטו ולא התירו להם לפתוח את הפה ולמחות בהם.
ר' זכריה בן אבקולס אומר, "יאמרו בעלי מומים קרבים למזבח", ומה בכך שיאמרו? הרי מנהיגי הדור צריכים לעשות מה שצריך לפי דעתם "דעת תורה", ממתי מתחשבים במה ש"יאמרו", שיאמרו האומרים מה שהם רוצים וגדולי ישראל מתנהגים כפי שהם רואים לנכון… אבל החכמים ור' זכריה פחדו מהבריונים שלא נתנו לאיש לומר דבר שלא כדעתם עד כדי איומים ברצח. ופחד רבי זכריה שאם יאמר דבר מה יהרגוהו, ופחדו החכמים שנכחו בסעודה וראו את התנהגותו הנלוזה של בעל הבית הבריון, שאם ימחו יהרגו אותם. ולא שפחדו על חייהם, הרי גדולי עולם מוסרים נפשם למען הכלל, אלא חששו שמא יחזור שוב הסיפור מבית ראשון כשהרגו את זכריה הנביא הכהן, ושוב תבכה בת קול ותקונן ותאמר: "אם תאכלנה נשים פרים עוללי טיפוחים, אם ייהרג במקדש ד' כהן ונביא".
חורבן בית המקדש נגרם, בין השאר, עקב אבדן שלטון החכמים על העם.
ואמר הרבי מקלויזנבורג: במשך אלפי שנים הנהגת עם ישראל היתה בידי הרבנים, במאה השנים האחרונות עברה ההנהגה לידיים חילוניות ותראו מה קרה…
***
שאלני אחד השואלים בתוכנית הרדיו, מדוע אסור לעלות על הר הבית?
עניתי לו: כי כך כתוב בתורה!
שאלני: היכן?
עניתי: "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך" – מצוות לא תעשה. "ועשית ככל אשר יורוך" – מצוות עשה. לפי הרמב"ם כל תקנת חכמים או גזרתם היא מדאורייתא ולפי הרמב"ן היא מדרבנן עם אסמכתא מהפסוקים.
אמר לי: אבל הרב יצחק יוסף שפסק שאסור לעלות נימק זאת בכך שאף שיש מקומות על ההר שמותר ללכת בהם, לא כולם יודעים ועלולים להיכשל…
אמרתי: אז אתה רוצה לעמת את פסק ההלכה של הרב עם הנימוק שהוא עצמו נתן לפסק ההלכה? או במילים אחרות: לבטל את תוקף פסק ההלכה בגלל הנימוק שהוא עצמו נתן?
או במילים אחרות, לומר שכיון שזה הנימוק לפסק ההלכה ואתה לא עתיד להיכשל הרי אין הפסק נוגע אליך?
בכך הקדימך שלמה המלך שאמר על איסור התורה למלך להרבות סוסים נשים וכסף וזהב שאין האיסור נוגע אליו, כי התורה נימקה את האיסור בחשש שיטו את לבו ושיוריד את העם למצרים ולו זה לא יקרה – וקרה.
וכן רבי ישמעאל שאמר, אני אקרא ולא אטה וקרא והיטה.
ומדוע באמת נכשלו?
היצר הרע גדול הוא (עד כדי כך שגורם שאנשים חכמים יחשבו שהעולם נוצר במקרה וכבר אמרו חז"ל לא עבדו ישראל עבודה זרה אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא), ובכל יום מתגבר הוא על האדם ואם אין הקב"ה עוזרו אי אפשר לעמוד נגדו. ושלח הקב"ה את החכמים ויצרו גדרות ביטחון ובא זה ומתעלם מאותן גדרות ובטוח שלא ייכשל כי מרחוק נראה הפיתוי עלוב למדי, אך כשמגיע הדבר לכלל ניסיון והוא ללא הסייעתא דשמיא כי זלזל בה ונטש את גלגל ההצלה שהקב"ה השליך לעברו. ודאי ייכשל.
ושאל השואל, אם כך מדוע אמר הרב את הנימוק?
שאלה זו שאל גם רבי ישמעאל ולכן אחר שנכשל והיטה (או כמעט היטה) אמר, "כמה גדולים דברי חכמים שאמרו 'לא יקרא אדם לאור הנר', ואומר הגר"א ששיבח את רבי יהודה הנשיא שבמשנה לא כתב את הנימוק 'שמא יטה' המופיע בברייתא, שהרי אם היה מגיע לידיו נוסח המשנה ללא הנימוק לא היה עולה בדעתו לקרוא לאור הנר ולא היה בא לידי כישלון ורק בגלל שראה את הנימוק חשב שלא מתכוונים אליו ו…נכשל. ולכן אולי עדיף היה לא לומר נימוקים, ואולם הרב רצה לזכות את השומעים והביאם לחדריו הפנימיים והטעימם מהדבש והחלב שתחת תהליך קבלת ההחלטות וכדי שיהיה להם עוד על מה לברך ברכת התורה.
***
נאמר את ד' אלוקיך תירא ודרש רבי עקיבא "לרבות תלמידי חכמים" (מעשה בנחמיה העמסוני, הסיבה שדרש רבי עקיבא כי ראה בהתפעלות כיצד נחמיה העמסוני מוכן לגנוז את עבודת חייו בשביל דקדוקה של אמת).
ואומר השל"ה שבאותה מידה גם אהבת תלמידי חכמים נלמדת מאהבת ד', שכשם שנאמר "את ד' אלוקיך תירא" כך נאמר "ואהבת את ד' אלוקיך", וכשם שמרבים יראת תלמידי חכמים לצד יראת ד' כך יש לרבות אהבת תלמידי חכמים לצד אהבת ד'.
הפלא הוא שהגמרא עצמה לא דרשה דרשה זאת על אהבת ד' כפי שדרשה על יראת ד'.
נאמר "לדבקה בו" ודרשה הגמרא (כתובות קי"א ע"ב): וכי אפשר להדבק בקב"ה והרי נאמר שהוא אש אוכלה. אלא, אומרת הגמרא, הידבק בתלמידי חכמים ונמצאת דבק בו. ודבקות זו אהבה, כך שהדרך היחידה לבטא אהבת ד' היא לאהוב את תלמידי החכמים ואולי לכן לא דרשה הגמרא אהבת תלמידי חכמים כמו שדרשה יראת תלמידי חכמים (שיש להיזהר בגחלתם) כי זה כלול באהבת ד'.
וכשם שד' בתורתו יצר גדרות לאיסור ומי שמזלזל בגדרות נכשל באיסורים גם אם הוא שלמה המלך, כך גם כשהחכמים יוצרים גדרות מי שמזלזל בגדרות נכשל ויהיה זה מי שיהיה.
אלא שיש מי שאינו מתייחס לגזרות החכמים בכבוד הראויה ובזהירות הנחוצה.
רבי עקיבא מבטא את שנאת תלמידי החכמים שמלאה את לבו עת היה עם הארץ, שנאה זו היתה נחלת עמי הארצות שבדורו הלוא המה הבריונים והיא שגרמה לשתיקתם של החכמים בסיפור קמצא ובר קמצא.
