הרב נויגרשל: המסונוורים הרומסים

מדרש רבה פרשה י"ח פסקה ח':

"וקרח שפקח היה מה ראה לשטות הזה, אלא עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה עומדת הימנו, שמואל ששקול כמשה ואהרן, שנאמר (תהלים צט), משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו, עשרים וארבעה משמרות עומדות מבני בניו שכולם מתנבאים ברוה"ק: (ד"ה א כה) כל אלה בנים להימן. אמר, אפשר הגדולה הזו עתידה לעמוד ממני ואני אדום? ולא ראה יפה. לפי שבניו עשו תשובה, ועומדין מהן. ומשה היה רואה. לכך נשתתף לבא לאותה חזקה ששמע מפי משה שכולם אובדין וא' פליט והיה האיש אשר יבחר ד' הוא הקדוש".

ומדוע באמת משה ראה, וקרח לא לקח בחשבון את האפשרות הזאת שבניו לא בהכרח ימשיכו אתו עד הסוף? מדוע לא חשב שהם עשויים לחזור ברגע האחרון בתשובה?

כשאדם מכלכל את מעשיו על פי השגותיו ועל פי ראייתו בלבד, קשה לו לראות את המתרחש בצדדים. דומה הוא לאדם ההולך באישון ליל לאור זרקור המאיר לו את דרכו, וככל שהאור שמטיל הזרקור בהיר יותר הוא גם מסנוור יותר. אדם מסנוור הולך כאחוז שכרון מעמקים בשביל שסולל לו הזרקור ואינו רואה מאומה מחוץ לאלומת האור המסנוורת.

זה היה אסונם של כל אלה שהלכו לאורם של רעיונות שהלהיבו אותם ולא ראו כלל מה הם רומסים בדרך. רבים מהם, אנשים טובים היו, ורצונות טהורים היו להם, אך מסנוורים היו וללא יכולת להבחין בסכנות האורבות להם בדרכם, ואינם טורחים כלל להיזהר.

 

***

 

הדוגמאות רבות מספור וכל אדם מכיר את התהליך הנ"ל מניסיונו האישי. עת מתמקדת מחשבתו בדבר אחד אליו הוא חותר וכל השאר נדחקים אל הפינה. נביא רק דוגמה אחת:

הרבה דובר על צורת התייחסותם של ראשי התנועה הציונית שהיו לימים קברניטי מדינת ישראל בזמן הקמתה, לקרבנות החורבן הגדול (הדברים נכתבו ונאמרו במקורות שונים, הדברים התגלו במשפט קסטנר, ובספר "כחש" של בן הכט. כמו גם בספרו של ש.ב. בית צבי "הציונות הפוסט-אוגנדית במשבר השואה. ובספר "המיליון השביעי – הישראלים והשואה" של תום שגב, בספר "מן המצר" של הרב וייסמנדל ובספר שנכתב עליו על ידי ד"ר אברהם פוקס "קראתי ואין עונה" וכן בחוברת "שרופי הכבשנים מאשימים" של הרב משה שיינפלד). ההאשמות קשות וחמורות. היו התבטאויות כמו אלו של מר יצחק גרינבוים, שהיה מראשי הקברניטים ובזמן שהתרחש החורבן מונה ליו"ר קרן ההצלה, אך סירב להקדיש לפעולות ההצלה כספים מכספי התנועה הציונית ואמר זאת בקולו בישיבות ההנהלה בנימוק שאסור להסיט את הדעת מההתמקדות בחתירה להקמת מדינה.

במושב ועד הפועל הציוני שהתכנס ב-18 בינואר 1943 (בזמן שכבר ידעו הרבה מאד על ההשמדה), נשאל מר יצחק גרינבוים על הקצאת  כספים לפעולת הצלה. על שאלה זו אמר יו"ר ועד ההצלה מר גרינבוים כדברים האלה: "חשבתי לי לחובה לעמוד בפני גל זה… כששאלו אותי: הלא תוכלו לתת מכספי קרן היסוד להצלת היהודים, אמרתי: לא. ואני אומר עוד פעם, לא. אני יודע שמתפלאים עלי למה מצאתי לנחוץ להגיד זאת. ידידים מלמדים אותי שאם גם נכונים הדברים, לא צריך לגלותם ברבים ברגע של צער ודאגה כזה (ה"ידידים"  לא התנגדו לעצם הרעיון וכמובן שלא הזדעזעו ממנו, רק חששו שההמונים לא יבינו ולכן בקשו לשמור על עמימות). איני יכול להסכים להם. לדעתי צריך לעמוד לפני גל זה הדוחה את הפעולות הציוניות לשורה השניה". את נאומו סיכם ואמר: "הציונות היא למעלה מהכול – דבר זה צריך להשמיע בכל פעם כאשר שואה גדולה מתעה אותנו מדרך מלחמת גאולתנו בציון" (הציונות הפוסט-אוגנדית במשבר השואה, ש.ב. בית צבי עמ' 110-111).

 

***

 

האמנם היו אלה אנשי רעים שרצו ברעת אחיהם? אדם רע עושה בדרך כלל מעשיו במחשך. מי שאומר את הדברים שצוטטו בריש גלי וחוזר ומדגישם משמע שאינו חושב שמדובר באמירות שיש להסתירן. לדעתו, אדרבה, יש להבליט את הקו הזה ולומר את הדברים בקול ברור וצלול ללא מורא. כמה שהדבר נשמע מוזר, האיש אינו מבחין עד כמה הדברים מזעזעים!!! עד כמה הדברים נשמעים אכזריים.

אבל האיש לא דיבר מתוך אינטרס אישי, הוא דיבר מתוך האינטרס הלאומי שעל פי הבנתו עמד מעל הכל. שנים לאחר מכן, בפרספקטיבה של זמן, כל מי שמגיע ציטוט זה ורבים כמותו, לאזניו, מזדעזע ואינו מאמין למראה עיניו ולמשמע אזניו. רבים הופכים להיות לשונאי הדוברים עקב דבריהם אלה. האם הדוברים עצמם לא הרגישו בכך?

התשובה היא: הם היו מסנוורים! הם ראו מול עיניהם רק את ערכיה של התנועה הציונית והגשמת חלומותיה מילאה את כל ישותם. וכמו כל סינוור, גרם הדבר שלא יראו מימין ומשמאל, ולא יבחינו בנפגעים הרבים הנרמסים בדרכם אל המטרה הנכספת, שזרקוריהם האירו אותה ואת הדרך אליה באור כה חזק שגרם שלא יראו מאומה מימינו או משמאלו.

 

***

 

כך קורה תמיד, כל אימת שאדם מציב מול עיניו ערך מסוים וחותר להגשמתו, עלולה החתירה הזו לגרום לרמיסת כל מה שבדרך. גם אם אותם ערכים נרמסים חשובים לאין שיעור יותר מזה שאליו הוא חותר, הוא פשוט לא רואה אותם. הוא מסונוור.

קורח היה מסנוור. פיקח היה, אך ראה רק את השביל שהזרקור התמקד בו, וריכז את תשומת לבו לאותה נקודה ולאותו מסלול. הוא לא התבונן ימינה או שמאלה ולכן לא ראה ולא רצה לראות מאומה ממה שיכול היה להסיטו מדרכו. וכשראה את שמואל היוצא מצאצאיו לא יכול היה אלא להסיק שהוא הצודק ואפשרות אחרת לא עלתה על לבו. ככה זה כשמסונוורים.

לעומת זאת, התורה נקראת אור. אור המאיר את כל הארץ ואת כל העולמות. ההדרכה של התורה לוקחת בחשבון את העתיד והעבר, את התוצאות העיקריות ואת התוצאות הנלוות. ומונעת את הסחרור שבא כתוצאה מהסנוור.

1 מחשבה על “הרב נויגרשל: המסונוורים הרומסים”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

רגע אחד!

קבל חינם את מגזין במה מדי שבוע!

מהווה הסכמה לקבלת דיוור. ניתן לבטל בכל עת.

מגזין במה - מגזין תוכן חרדי לבית ולמשפחה גיליון 75
דילוג לתוכן