בחדשים האחרונים דיברנו פעמים מספר על הקשיים שיש, בתקופה בה ההנהגה נסתרת – תקופת הסתר פנים, לקַשר בין סיבה ותוצאה. בין עבירה לעונשה, ובין מצוה לשכרה.
אחד מעיקרי האמונה הוא העיקר האחד עשר – שכר למקיימי מצוות ועונש לעוברי עבירות. כמובן שאין מקום לשכר למקיימי מצוות אם השכר היה מגיע מיידית ובצורה שיהיה ברור לכל שהוא בא כתגובה וכמתת עקב המצווה שקוימה, והעונש היה מגיע מידה כנגד מידה סמוך ונראה לחטא. אם כל מי שהיה נותן פרוטה לצדקה מיד היה מתעשר, וכל מי שהיה אומר מילת לשון הרע מיד היו תולעים רוחשים בלשונו, לא היה מקום לתת שכר לעושי המצוות ולא עונש לעוברי העבירות. עוברי עבירה לא היו מוגדרים כחוטאים אלא כשוטים ומקיימי המצוות כחכמים (או ליתר דיוק, כאנשים הגיוניים), לא כצדיקים. ממילא העיקרון של שכר ועונש מחייב מידה כזו או אחרת של הסתר פנים.
כיון ש"שיעורים הלכה למשה מסיני" (השתמשתי בביטוי זה כמליצה, כמובן), אין אנו יודעים את ה"שיעור" של ההסתר. קרי: עד כמה צריך ההסתר להיות סמיך כדי לאפשר בחירה רחבה יותר או פחות, אבל העיקרון ברור.
ממילא מובנים דבריו של הרב הוטנר, האומר שאי אפשר לדעת בבירור על איזו עבירה ספציפית התרחש אסון ספציפי (ובלשונו: "צריך להיות נביא או תנא" כדי לדעת זאת).
ביאור נוסף: המציאות של שכר ועונש ידועה לנו כמו שידועים לנו שאר העיקרים, כי היא כתובה בתורה במקומות רבים. ויודעים אנחנו שהתורה אמת. ואכן, הרמב"ם מוכיח את עיקרי האמונה מפסוקים. בהנחה שכולם יודעים שמה שכתוב בפסוק אמת מוכחת היא, ועל לימוד התורה הרי מברכים "אשר נתן לנו תורת אמת". זו ההוכחה שלנו על מציאות שכר ועונש – אמיתות התורה, אי אפשר להוכיח זאת מהתרחשויות כאלו או אחרות.
***
בטרם נמשיך יש להקדים ולהדגיש שתי נקודות:
- אנו יודעים שיש שכר לטובים ועונש לחוטאים. אנו יודעים זאת בוודאות גמורה, אבל לא מפני שיש לנו הוכחות מהשטח, לא מפני שאנו רואים שלמקיימי המצוות טוב ולאחרים רע. אלא מפני שאנו יודעים בוודאות גמורה שאין למעלה ממנה שהתורה, שמבטיחה שכך הדבר – אמת.
כיון שיש עולמות רוחניים אחרי המוות ואחרי העולם הזה, הרי עיקר השכר והעונש יינתנו שם, וכבר נאמר "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא". ונאמר "ומשלם לשונאיו על פניו להאבידו". ואמנם יש מצוות שנאמר עליהן "שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה", אבל אין הכרח שהפירות אכן "יבשילו" סמוך ונראה לעשיית המצווה באופן שכולם יראו קשר ישיר בין המצוה לפירותיה.
- כשקורה דבר טוב ונראה כי קשור הוא למצוה שקוימה, ולהיפך, כשמתרחש אסון ונראה כי קשור הוא לעבירה שבוצעה, אין הכרח שאין קשר, ואם אדם מחזק את אמונתו ומשפר את התנהגותו ואת קיום המצוות כתוצאה מכך – מה טוב. ובלבד שלא יראה בזה הוכחה. אין צורך בהוכחות מסוג זה ששוברן בצידן. יש לנו הוכחות מוצקות והן – ההוכחות שהתורה אמת.
מעתה נחזור למה שאמרנו – אחרי האסון הנורא שהתרחש בשמחת תורה היו כמה שומרי שבת שניצלו. והיה מקום להצביע על כך, אך אי אפשר לבנות אמונה על בסיס זה, כי הרי היו אסונות אחרים שהנפגעים בהם היו יראים ושלמים.
ונוסיף ונאמר: באותו ליל נפלאות שהישמעאלים האיראנים שלחו לכאן מאות כלי משחית ומאומה לא קרה בחסדי ד', היה מקום לכאורה לומר – הנה הקב"ה מרוצה מהתנהגותנו שהרי הכין לנו הצלה נפלאה שכזו… ואולי יהיו שירצו לומר שהצלה זו התרחשה בגלל מצוה מסוימת, תפילה מסוימת או לימוד תורה שלמדו.
גם דבר מעין זה לא יכול להיאמר בוודאות.
הנביא מספר (מלכים ב' פרק י"ד החל מפס' כ"ג):
"בשנת חמש עשרה שנה לאמציהו בן יואש מלך יהודה מלך ירבעם בן יואש מלך ישראל בשמרון ארבעים ואחת שנה. ויעש הרע בעיני ד' לא סר מכל חטאות ירבעם בן נבט אשר החטיא את ישראל. הוא השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה… כי ראה ד' את עני ישראל מרה מאד ואפס עצור ואפס עזוב ואין עזר לישראל. ולא דבר ד' למחות את שם ישראל מתחת השמים ויושיעם ביד ירבעם בן יואש. ויתר דברי ירבעם וכל אשר עשה וגבורתו אשר נלחם ואשר השיב את דמשק ואת חמת ליהודה בישראל הלא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי ישראל".
כלומר, יכולה להיות הצלה מופלאה בגלל רחמי ד', "ואפס עצור ואפס עזוב". כך שאי אפשר להסיק מהצלות שהקב"ה אכן מרוצה מהתנהגותנו ויש לשוב תמיד לתורה ולשולחן ערוך ולבדוק את התנהגויותינו בהתאם לכתוב במערכת היציבה והמוכחת הזאת.
ואמרו רבותינו, שבתקופת עקבות משיח הניסיונות יהיו כאלה שיעמוד אליהו מול נביאי הבעל והם יגידו "הבעל עננו, הבעל עננו" והוא יזעק "ענני ד' ענני", והאש תרד… על מזבח הבעל! והמאמינים באמת יזעקו למרות זאת "ד' הוא האלוקים", כי הידיעה הזאת שהוכחה במעמד הר סיני מאז ולדורות, חזקה יותר מכל.
ואולי לזה מתכוון ה'אור החיים' הקדוש כשכתב (על הפסוק בפרשת שמות "וארד להצילו") שאם היו יורדים במצרים לשער החמישים לא היו יכולים להינצל כיון שטרם קיבלו תורה ולא היו בני תורה, אבל לעתיד לבוא בתקופת עקבות משיח ירדו לשער החמישים ויוכלו לעמוד בניסיונות כי יהיו בני תורה.
הניסיון הגדול של תקופה זו הוא לחזור לאמונה בתורה משמים ולינוק משם את כל יסודותינו, הן כשהאירועים נראים כתומכים והן כשהם נראים אחרת.
