ההתאוששות של רבי עקיבא והלקח לדורות

השמחה בל"ג בעומר היא, בראש ובראשונה, כי בו ביום פסקו מלמות ופסקה המגפה. וקשה, לשמחה מה זו עושה, מה משמעות "פסקו מלמות" והרי כולם מתו? * טורו השבועי של הרה"ג רבי מרדכי נויגרשל שליט"א

 

השמחה בל"ג בעומר היא, בראש ובראשונה, כי בו ביום פסקו מלמות ופסקה המגפה. וקשה, לשמחה מה זו עושה, מה משמעות "פסקו מלמות" והרי כולם מתו?

שמעתי בשם הרבי מבעלז שליט"א, מה היתה אמורה להיות הרגשתו של רבי עקיבא ותגובתו אחר מות כל תלמידיו?

רבי עקיבא היה בן ארבעים כששרף את כל הגשרים מאחריו, בגיל מתקדם זה החל ללמוד כמו ילד שמתחיל ללמוד ב"חדר". וכך, אט-אט התקדם בנחישות, תוך שמתנתק מסביבתו ומביתו במשך 24 שנים, בנה את עצמו והקים את אחת הישיבות הגדולות ביותר בהיסטוריה והחשובה שבהן, שהרי נשמת רבי עקיבא היתה משורש תורה שבעל-פה (רבנו צדוק הכהן) ותלמידיו היו אלה שאמורים להפיץ את התורה בעולם ולפתע במהלך שלושים ושלשה ימים מתו כולם… מה היה אמור לקרות לרבי עקיבא? לכאורה טבעי שהיה נשבר לרסיסים. ואם אכן זה מה שהיה קורה, מי היה מעביר את התורה?

אבל רבי עקיבא שינס מתנים והמשיך הלאה ובא אצל רבותינו שבדרום ומראש ישיבה של 24 אלף תלמידים הפך להיות למלמד של חמישה תלמידים ודרכם העביר את כל פרד"ס התורה לדורות… ועל זה אנו שמחים, שרבי עקיבא לא נשבר והמשיך להנהיג וללמד באותה חיות כמקודם.

הרב וייסמנדל שראה מול עיניו את החורבן ואת התמוטטות מאמצי ההצלה הכבירים ומלאי הסיכונים והגבורה שלו עקב זלזולם של אחרים, עמד בברית המילה של בנו החמישי מבניו שנולדו אחרי המלחמה, וכה אמר: אומרים "נקדש את שמך בעולם כשם שמקדישים אותו בשמי מרום", אני מאחל לעצמי שחמשה ילדים אלה שנולדו אחרי החורבן יקדשו את שמו של הקב"ה בעולם כשם שחמשת ילדי שנרצחו באושוויץ מקדשים אותו בשמי מרום!

מה הבסיס לכוחות נפש כאלה, להמשיך למרות הכל ולבנות אחרי חורבן?

אמונה שכל מאי דעביד רחמנא לטב עביד והקב"ה יודע בדיוק בכל רגע מה צריך כדי אכן יהיה "טב". ואם רצה הקב"ה לקחת את כל התלמידים ולהשאיר את רבי עקיבא להמשיך לבדו, יודעים שזה רצון ד' ומשנסים מותנים וממשיכים.

 

***

 

כשרבי שמעון שוואב היה רב בבולטימור, היה בסביבתו ראביי קונסרבטיבי שהיה מציק לו מפעם לפעם. פעם אמר לו הראביי: מדוע אתה מתווכח אתי כל הזמן ולא מכיר בי, הרי אנו כל כך דומים. אתה מסורתי ואני מסורתי…

אמר לו הרב שוואב: אני אינני מסורתי ואין ביננו שום קשר. כשאתה מקיים מצוות אתה עושה זאת מתוך היותך מסורתי, הווה אומר מתוך חיבה לעבר ומתוך רגשות נוסטלגיים. ואילו אני מקיים את המצוות בגלל שהקב"ה היה אצלי הבוקר וציווה אותי לקיימן, שנאמר: "אשר אנוכי מצווך היום".

מצויד בסיפור זה הגעתי לפני שנים לוועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת למסור שם הרצאה והיו שם נציגי הרפורמים והקונסרבטיבים (זה לא היה פאנל, זו הייתה הרצאה שלי ואחר כך הלכתי), אמרתי: מאד קשה להתמודד עם הנציגים של התנועות הללו, שהרי הם כל כך נחמדים ואדיבים ומלאי חמלה, כביכול. הם מרחמים על ממזרים ומתירים להם להתחתן כאילו מאומה לא קרה, הם מרחמים על עגונות ומתעלמים מהעובדה שהן עדיין נשואות ומחתנים אותן. הם מרחמים על כאלה שרוצים להתחתן עם בנות נוכרים ועורכים להם טקס כלשהו… ואילו אנחנו כל הזמן אומרים אסור ואסור ונשמעים קשוחים וחסרי חמלה.

אלא שזה ההבדל: אצלכם היהדות ומצוותיה זו לכל היותר מסורת רופפת שאתם מקיימים (כשמקיימים) מתוך רגשות נוסטלגיה. ברור אפוא שבכל מקרה שיש קושי מסוים מוותרים על הנוסטלגיה. הרי אם מצד אחד עומדים אנשים שסובלים, ומאידך – רגשות נוסטלגיים כאלה או אחרים, הרי חייבים אתם לוותר ואם לא תוותרו, לאכזריים תחשבו. ואילו אני, אין בסמכותי לוותר ואין זה נכון לוותר וגם רחמים אין בכך אלא אכזריות כי האלוקים ציוה אותי היום את אותם ציוויים עצמם ומי כמוהו רחמן… ובכל זאת ציווה…

 

***

 

וכל זה כלול בעיקר האמונה התשיעי: "אני מאמין באמונה שלמה שהתורה הזאת לא תהא מוחלפת ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו", כי הקב"ה מופיע כביכול כל יום לצוות שוב ושוב את אותם ציוויים וזהו שנאמר "אשר אנוכי מצווך היום".

את זאת ידע רבי עקיבא. הן כשאמר "כל מאי דעביד רחמנא טב" ולמרות שנטרפו לו החמור והתרנגול וכבה לו הנר, וכל זה אחרי שלא נתנו לו לשהות במלון, ידע שהכל לטובה עוד בטרם התברר כיצד הכל לטוב, כי הרי רק בבוקר נודע לו דבר בואם של השודדים הרוצחים. והן כשמתו כל תלמידיו והיה עליו להתחיל הכל מחדש עם חמשה תלמידים בלבד… כי ידע שזה רצון ד' והיום הקב"ה מצווהו להמשיך כמו שציווהו אתמול להתחיל…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רגע אחד!

קבל חינם את מגזין במה מדי שבוע!

מהווה הסכמה לקבלת דיוור. ניתן לבטל בכל עת.

מגזין במה - מגזין תוכן חרדי לבית ולמשפחה גיליון 75
דילוג לתוכן