בשבילי מחשבותיהם האפלות של הרשעים

ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי אומר, שמשה רבנו פתח ואמר לפרעה "אלקי העברים נקרא עלינו", כי היה מפורסם שהאלוקים התגלה לאבות הקדושים, לאברהם ליצחק וליעקב. וזה לשונו של ריה"ל: "היה דברם מפורסם אצל האומות כי התחבר אליהם דבר האלוקים והנהיג אותם ועשה להם נפלאות" (כוזרי מאמר ראשון אות כ"ה).

כיון שכה מפורסם היה הדבר, כיצד אומר פרעה "מי ד' אשר אשמע בקולו, לא ידעתי את ד'"?

התנהגותו של פרעה נראית מוזרה והפכפכה. מצד אחד מודה הוא ש"ד' הצדיק ואני ועמי הרשעים", ומיד לאחר מכן ממשיך ומקשה את לבו ומסרב לשלוח את העם. הוא קורא למשה מחד וממשיך בסירובו מאידך. ואמנם התורה מעידה שהקב"ה הכביד את לבו ולפי הרמב"ם אף ניטלה ממנו הבחירה. אך לא נראה שהכוונה היא שפרעה היה מודע לכך שהוא כפוי על פי הדיבור, שהוא עצמו מאד רצה לשלח את העם, אך הקב"ה מנע ממנו במודע. ללא ספק פרעה סירב לשלחם וטעמו ונימוקו עמו והוא היה בטוח  שהוא המחליט ושהוא עשה זאת מתוך בחירה, אלא שהתורה מגלה לנו מאחורי הפרגוד כי ד' הכביד את לבו. מה הייתה מחשבתו של פרעה?

אחרי שכבר יצאו ממצרים ברשותו של פרעה וביוזמתו, בעקבות מכת בכורות, פרעה חוזר בו ואומר, "סגר עליהם המדבר" ויוצא למלחמה נגדם. וכשהים נקרע מול עיניו והוא רואה את בני ישראל עוברים בחרבה בתוך הים הוא נכנס אחריהם, וכי חשב שהים נקרע לכבודו? האם באמת האמין שהים יניח גם לו ולעמו לצעוד ביבשה בתוך הים? וכי לא למד מהניסיון שניסים שנעשים, נעשים למען עם ישראל ונגד המצרים?

 

***

 

פליאה דומה עולה מהמסופר בגמרא (גיטין נ"ו ע"ב) אודות טיטוס ובלעם שהועלו על-ידי אונקלוס הגר בטרם התגייר באוב כדי להיוועץ בהם האם כדאי להתגייר. אמרו לו שניהם שעם ישראל הם החשובים בעולם האמת ואילו הם, שהצרו לעם ישראל, סובלים ייסורי גיהנום. ובכל זאת, המליצו לאונקלוס להמשיך בדרכם ולהציק לעם ישראל.

והשאלה עולה מאליה: מה הם חשבו, הרי כשהם מודים שבני ישראל הם החשובים בעולם האמת, והם עצמם סובלים קשות על שהציקו לעם ישראל, ובאותה נשימה ממליצים לאונקלוס לעשות כמוהם? העלה בדעתם שאכן כך ינהג?

רמח"ל בספרו דעת תבונות מונה את חמשת הטעויות העיקריות של עובדי העבודה הזרה לדורותיהם והטעות השניה היא: "אמרו, חס וחלילה: שתי רשויות הם, אחד פועל טוב, ואחד פועל רע, באמרם: אין הפך ללא הפכו, ובהיותו הק-ל ית"ש תכלית הטוב, יהיה ח"ו כנגדו מי שהוא תכלית הרע ומשני מקורות אלה, אמרו נולדות הפעולות בעולם הזה מקצתם לטובה ומצקתם לרעה".

פרעה וכן טיטוס ובלעם האמינו בשני הכוחות האלה. ומכיון שכך, ומכיון שהיו רשעים ובחרו ברע, העמידו עצמם לשירותו של הכח הרע, שירתו אותו ועבדו אותו.

על מה שאמרו חכמינו שפרעה לקה בצרעת והורה לשחוט מידי יום מאות מילדי ישראל, ולסוך בשרו בדמם, כי החרטומים אמרו לו שזה יביא מרפא לצרעתו. אומר מהר"ל, שיש לדייק שעצה זו לא ניתנה על ידי רופאים, אלא על ידי החרטומים, קרי: חכמי הדת המצרית. כי לא מדובר בעצה רפואית, מבחינה רפואית גם אם דם אכן עוזר לרפא צרעת, אין הבדל בין דם ילדי ישראל לדם ילדי מצרים, אלא שאמרו לו החרטומים: השטן לא מרוצה ממך כי לא ביזית את עם ישראל בצורה מספקת, וכשתסוך בדם הילדים את בשרך מוכה הצרעת, הרי יהיה ביזוי מושלם!

למדנו, כאמור לעיל, שפרעה הציב עצמו לשירות השטן, לשירות כוחות הרע הלוחמים בטוב. וכשראה שהטוב מתגבר הודה ש"אצבע אלוקים היא" וש"ד' הצדיק ואני ועמי הרשעים", ולכן נסוג היה מפעם לפעם "נסיגות טקטיות", אבל כל פעם חזר לנסות מחדש שמא התהפך הגלגל והכוחות שהוא משרתם חזרו למשול בכיפה. וכשהגיעה מכת בכורות והוא עצמו, מצביא צבא השטן, בסכנה, הבין שיש לחתום על כניעה, אבל גם אחרי כניעה לא מקפלים לגמרי את הדגלים ומחכים להזדמנות להתנער ולנצח, כשראה פרעה שהם חוזרים ו"סגר עליהם המדבר" חשב, באמת חשב, שהנה מתהפך הגלגל והחל לרדוף, וכשנקרע הים לא ידע למי נקרע, וניסה להיכנס לים, ו…נפל.

ומעתה מובן מה שאמרו חז"ל שבני ישראל ראו את שרו של מצרים נופל כי היה צריך להראות לבני ישראל שפרעה טעה בעצם אמונתו בשני כוחות הלוחמים זה בזה וכי הקב"ה הוא "יוצר אור והוא בורא חושך" ואין עוד מלבדו וגם שרו של מצרים אינו אלא שר בממשלת הקב"ה ונתון לגמרי בידיו ואינו אלא כלי שרת למטרות האלוקיות העליונות.

 

***

 

גם טיטוס ובלעם האמינו באותה אמונה ולכן אמרו: אמנם כעת אנחנו בתחתית והם השולטים אך אתה שם תמשיך בדרכנו ויש לנו סיכוי לנצח.

וזהו שאמר פרעה "לא ידעתי את ד'", אין הכוונה שלא שמע אודותיו, הרי כפי שאומר הכוזרי, והובאו דבריו בתחילת המאמר, היה ידוע שהקב"ה התגלה לאבות הקדושים ולכן אמר משה לפרעה "אלוקי העברים נקרא עלינו", אלא שפרעה אומר, "לא ידעתי את ד'", ידיעה פירושה חיבור וקישור, כלומר: איני קשור אליו, אני קשור לצד השני, ולכן אמר: "מי ד' אשר אשמע בקולו", הוא לא שאל "מי ד'" אלא "מי ד' אשר אשמע בקולו", את ד' אני מכיר בדרכי שלי, אך איני שייך אליו, ולכן לא אשמע בקולו. אני, אומר פרעה, שומע לצד שמנגד.

כך שביציאת מצרים למדו לא רק על מציאותו של ד' ועל שליטתו בטבע בים ביבשה ובאוויר, אלא גם  על ייחוד ד', ואולי השיעור הזה הוא החשוב מכולם.

אולי לכן לפני מותו של יעקב הכריזו בני סביב מיטתו: "שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

רגע אחד!

קבל חינם את מגזין במה מדי שבוע!

מהווה הסכמה לקבלת דיוור. ניתן לבטל בכל עת.

מגזין במה - מגזין תוכן חרדי לבית ולמשפחה גיליון 75
דילוג לתוכן