אברהם בדרכו לפסגת ההר, לשיא השיאים של חייו – לעקדת יצחק, רוכב על חמור. משה רבנו בדרכו להוציא את בני ישראל ממצרים גם הוא בדרך אל ההר – לקבלת התורה, רוכב על חמור. משיח עתיד להיות "עני ורוכב על חמור". לעומתם, בלעם בדרך לשליחותו ההיסטורית השטנית, שהחלה ברגל שמאל והתהפכה לטובה, רוכב על אתון.
כשמשה רבנו עומד בפני הקב"ה ומבקש שלא יקבל מנחתם של קורח וחבר מרעיו ורוצה לומר שלא נהנה מהם כלל, בחר לומר "לא חמור אחד מהם נשאתי" (במדבר ט"ז ט"ו) מכל העצמים שיכול היה לנקוט כדוגמה בחר לדבר על חמור.
מבית מדרשו של מהר"ל למדנו כי חמור מבטא את החומר ומכאן – שכם בן חמור, כיון שכל השקוע בתאווה זו שקוע עד צוואר בחומר, ממילא אותו אדם נאלח שפגע בבת יעקב נקרא שכם בן חמור, על משקל בן-אדם או בן-חיל כך בן-חמור, שייך לבחינה זו המכונה חמור.
***
השורש חמר אותיות רמ"ח, כמו רמ"ח איברים. אברהם הגיע לקדושת רמ"ח האיברים כשקיים מצוות ברית מילה ונוספה לו אות ה' לשמו ומאז שמו בגימטריה רמ"ח, אברהם עם רמ"ח אברים מקודשים רוכב על החמור, כלומר שולט אל החומר ורוכב עליו.
הרוכב על החומר אינו עוקר את החומר אלא כובש אותו תחתיו ומכוון אותו למטרתו הנעלית. במקרה של אברהם – להר המוריה. כמו שנאמר איזהו גיבור הכובש את ייצרו, כשכובשים את היצר לא שוחטים אותו ולא עוקרים אותו כי כמו כבישת ירק או פרי מוציאה את לשד הירק או הפרי אל המים בו נכבשו, כך כשכובשים את היצר משתמשים בכוחותיו לקדושה, כמו שנאמר, "ועבדת את ד' אלוקיך בכל לבבך ודרשו חז"ל, "בשני יצריך".
גם משה רבנו כבש את חומרו ורכב על החומר בדרכו אל השיא – אל הר סיני וקבלת התורה דרך מצרים והגאולה ממנה. וזה שאמר "לא חמור אחד מהם לקחתי", כיון שאין לי כל קשר לחומריות הרי אין לי כל נגיעה בדבר ואם אני אומר שדברי הם דבר האלוקים ויש לציית להם איני עושה זאת מתוך נגיעה כי הנעלה מהחומריות נעלה מן הנגיעות.
כמובן שמשיח יתעלה מעל החומר וירכב על החמור בדרך אל הגאולה השלמה.
אברהם משה ומשיח רוכבים על חמור ואילו בלעם, בדרכו אל שיא הקריירה שלו רוכב על אתון.
משמעות הדברים: אברהם משה ומשיח רוכבים על החמור על מנת להתעלות מעליו ולהפיק ממנו את התועלת לקדושה. גם בלעם רוכב על החומר ומתעלה מעליו אבל כל מטרת התעלותו היא להביא את התוצאה של אותה התעלות אל החומר ולסייע לו בכך. אברהם משה ומשיח רוכבים על חמור זכר כי לזכר אין חיבור עם זכר ואילו בלעם רוכב על אתון – נקבה כי לזכר יש חיבור עם נקבה וזו היתה מטרתו לעלות מעל החומר ולהתעלות כלפי מעלה אך כל זה במטרה לחזור ולהביא את שהשיג למעלה אל החומר ותאוותיו, לחזור ולהתחבר אל החומר.
***
ומכיון שאין כמו יין לבטא את שני הקצוות האלה, כשמחד "יין ישמח לבב אנוש" ומקדשים עליו את השבת ואת החגים ובשאר אירועים מקודשים כגון נישואים ברית ופדיון הבן ו"אין שמחה אלא בבשר ויין" ושמחה היא הרגשה רוחנית. מאידך, יין יכול לסלק את השכל ולהוביל את האדם בהתאם להנחיית הגוף אל מצודות החומר ואל עברי פי פחת. וזהו שאמרו חז"ל בדרך צחות, מאין תדע אם החמר הוא יין או חמור? תראה היכן הוא מונח, אם הוא בחבית – סימן שהוא יין, ואם הוא באורווה – סימן שהוא חמור. כשהאדם שותה יין וכל כולו נמצא באורווה, כלומר כל כולו ירוד, הרי זה חמור, ואם היין עולה על שולחן מלכים הרי החמר הוא יין.
בני ישראל במצרים עבדו בחומר, כי הרי זה מה ששאפו המצרים להרחיק את בני ישראל מן הרוח ולשעבדם לחומר – לחמור. ובאמת כשיצאו בני ישראל ממצרים נאמר בחז"ל שנשאו את שלל מצרים על החמורים (שלש מאות חמורים נשאו את מפתחות האוצרות של קורח), רכבו הם אפוא על החמורים בדרך להר ד'.
נאמר, "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו". השור הינו בעל חיים שחושב מעט קדימה ומכיר את מי שמביא אוכל ליבוס ומכיר לו טובה. ואילו החמור מכיר טובה לאבוס. דומה הוא לאותם מדענים חומרניים שאינם רואים מעבר לחומר ולא שואלים מי ברא אלה? מי ברא את החומר.
וכשם שהחמור מבטא את החומר כך גם המים. מבית מדרשו של מהר"ל למדנו שמים מבטאים חומר בלי צורה. משה רבנו נקרא משה "כי מן המים משיתיהו", כי התעלה מעל המים.
כל המים זורמים אל הים. ים, מלמדנו הגאון מוילנה, הוא ביטוי לעולם הזה. מצרים שהתגאתה במים שברשותה עד שאינה זקוקה לגשמי שמים נקראת מצרים – מצר ים, שבנתה חומה הדוקה סביב החומר והעולם הזה לבל יצליחו להגביה עוף אל הרוח. מכל זה התעלה משה אל פסגת הר האלוקים.
משה היה שורש תורה שבכתב והתעלה מעל החומר, רבי עקיבא היה שורש תורה שבעל פה.
אמר רבי עקיבא – כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואשכנו כחמור. שאלוהו: אמור ככלב? אמר להם: כלב נושך ולא שובר עצם, חמור נושך ושוב עצם. כלומר, החמור שובר את עצמותו של התלמיד-חכם. כי השקיעה בחומר היא ההיפך מהיות האדם תלמיד חכם, כמו שמסופר על רבי אלעזר בן ערך שהלך לדורמסקית, מקום הפרות הטובים והמעיינות הנעימים ושכח תלמודו. אפילו רבי אלעזר בן ערך השקול כנגד כל חכמי ישראל!
שנאתו של רבי עקיבא נבעה מעומק קנאת הסופרים שמלאה את לבו ולא מצא דרך אחרת אלא לייחל לסלק את החכמים, עד שראה שהמים שוחקים את האבנים, כלומר, שאפשר לקדש את החומר ולהשתמש בו להתעלות, כמו שאפשר לרכב על החמור בדרך אל הגאולה.
