אמנותו של עשיו – אמנות הביזוי

אמרו רבותינו: אם יאמרו לך רומי וירושלים שתיהן בנויות, אל תאמין. שתיהן חרבות, אל תאמין, ככתוב “אמלאה אחרבה”, כשזו מלאה זו חרבה. וזהו שנאמר “ולאם מלאם יאמץ” ודרשו – “כשזה קם זה נופל”.

רומי וירושלים, קרי יעקב ועשיו, הם שניים שלעולם לא יכולים להיות יחד בפסגה או אף בתהום, המאבק הוא לחיים ולמוות, כשזה קם זה נופל. וכבר אמרה זרש להמן: “כי כאשר החילות לנפול לפניו נפול תיפול” אין כל אפשרות שמרדכי יעלה והמן יישאר במקומו.

***

עשיו, עמלק, המן, כל אחד בזמנו, מבטאים את תכלית הרע, ויעקב מבטא את תכלית הטוב. שני הכוחות האלה נלחמים מלחמת חורמה. אנו יודעים כי סופו של הרע להיכנע. חלקו יעלם וחלקו ישתלב בטוב, והיה ד’ למלך על כל הארץ, ביום ההוא, כשסוף סוף יבוא הניצחון של הטוב על הרע, יהיה ד’ אחד ושמו אחד. אבל נציגי הרע בעולם אינם יודעים זאת, מאמינים הם כי ביכולתם לנצח וגם כאשר הם יורדים ומוכים כפרעה בשעתו וכבלעם בשעתו וכהמן בשעתו, וכמובן, כעמלק בשעתו, אינם מסיקים מסקנות וממשיכים להיאבק.

כיצד באה לידי ביטוי תמצית הרע של כל אלה?

עמלק מוגדר בחז”ל כ”לץ”, וכך דרשו על הפסוק “לץ תכה” זה עמלק. בהגדרה זו נתנו לנו חז”ל להבין על מה המלחמה.

בעברית מודרנית ליצן הוא כינוי לבדחן. כינוי מוטעה זה מהווה עלבון גדול. בדחן המשמח לבבות אנשים (אם עושה זאת בטוב טעם ובדרך התורה והיראה) מוגדר בגמרא כ”בן עולם הבא”, ואילו לץ הוא כאמור תארו של עמלק.

מהו לץ? כשנדע זאת נבין מה רצה עשיו ומה רצו ממשיכי דרכו לאורך כל הדרך.

***

אמרו חז”ל, כל ליצנות אסורה חוץ מליצנות דעבודה זרה. הליצן מלגלג ומבטל כל חשיבות, הליצן האולטימטיבי לא יכול שלא לבטל כל דבר שנראה כי מחשיבים אותו. הוא אינו יכול לשאת כשיש משהו שמחשיבים אותו. לטעמו הכל חסר משמעות וחסר חשיבות ואת פילוסופיית חוסר החשיבות רוצה הוא להשליט בעולם. פילוסופיה זו הגיעה לשיא שפלותה בעבודת בעל פעור, כי מה משמעותו של פולחן מבוזה כזה? הרעיון הוא לבזות גם את האליל וזוהי משמעות העבודה הזרה הזו – אין שום דבר שיש לו חשיבות ומשמעות.

אפרים קישון, אחד הסטיריקנים המפורסמים ביותר שהיו בארץ, כתב פעם שאדם דתי אינו יכול להיות סטיריקן שכן יש לו באמתחתו כמה מושגים שאינו יכול ללעוג להם. בזמנו, כשקראתי זאת, לא הבנתי מדוע? וכי חייבים ללגלג על הכל? וכי אי אפשר שאדם יוציא כמה מושגים מקודשים כמו הורים, תורה, אלוקים וכד’ מחוץ לטווח חיצי לעגו? ואולם, צדק מר קישון, מי שהוא סטיריקן במהותו, כלומר, ליצן, אינו יכול להחשיב מאומה.

בימינו רואים אנו כי הליצנים אכן לועגים על כל מה שהיה נחשב בעבר קדוש, נשיאים, מלכים, ראשי ממשלה, הוגי דעות, הורים ובני משפחה, לאיש אין חסינות מחיצי לעגם… הדבר בא כיום לידי ביטוי קיצוני אצל חלק מאנשי התקשורת שששים לבזות להשפיל ולמוסס את החשיבות של כל מה שנראה באופק.

הוא שאמרו חז”ל: “כל ליצנות אסורה חוץ מליצנות דע”ז”, כי ליצנות על מושג פירושה רמיסתו וביטולו. אין אנו אמורים לבטל חשיבותו של דבר ותהיה הופעתו העכשווית רעה ככל שתהיה, מזיקה ככל שתהיה, כי אין לך דבר שאין אפשרות לקדש אותו או להשתמש בו לקדושה. הכל, מלבד עבודה זרה שאותה צריך לבטל, ולכן ליצנותא דע”ז מותרת ואף מצווה.

***

הפגישה הראשונה שלנו עם עשיו מתרחשת כשהוא חוזר מהשדה והוא עייף, היה זה ביום רציני וחשוב, יום פטירתו של אברהם אבינו, ביום זה חוזר עשיו מן השדה (גם ביום שכזה הלך לעיסוקיו הידועים בשדה כמו שדרשו חז”ל על הפסוק לצוד ציד… אפילו את יום מותו של אברהם לא החשיב). אין כובד ראש, אין חשיבות (כמו שאומרים היום:  Take it easy) וגם הדבר שהיה אמור להיות חשוב מכל עבורו, הבכורה (כפי שעתיד הדבר להתברר עת יזעק זעקה גדולה ומרה על אבדן הברכות שנועדו לבכור), מבוזה בעיניו, “ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשיו את הבכורה”.

האמת היא שכיום רואים את התפשטות הזלזול בכל חשיבות בכל מקום. כל עיתונאי זהום-אף יכול ללגלג על מנהיגי עמו בלא לעשות חשבון ובלי לברור את ביטוייו. ובכלל, הדמוקרטיה. שנותנת לכל אחד, לחכם ולטפש, למשכיל ולבער, למוכשר ולשוטה, את אותו כח השפעה, אין כמוה לדרדר את העולם לביטול הרגשת החשיבות ומכאן הדרך למיאוס ולהרגשת העדר משמעות קצרה עד מאד.

ומאידך, יש בכך משום סלילת הדרך להופעת האור האלוקי על פני כל יושבי תבל, כי כשכל חשיבות מתבטלת, אך בלב פנימה מרגישים רבים כי משהו לא כשורה, משהו חסר, הלבבות מוכנים להופעת האור האלוקי.

את ליצני הדור פגשנו כבר בפרשה הקודמת. הקב”ה צר דמותו של יצחק בדומה לאברהם כדי לסתום פיהם של ליצני הדור שאמרו “מאבימלך התעברה שרה”.

שאלו רבותינו בעלי המוסר, מה הרוויחו הליצנים, הם רצו לכפור בנס, ולכן אמרו שאברהם הזקן לא הוליד את יצחק בגיל מאה, אלא אבימלך הוא האב, אך לא יכלו להכחיש כי שרה בת התשעים ילדה? הנס בכל מקרה נעשה לעיני כל? מה הרוויחו ליצני הדור?

אלא שהליצנים אינם רואים צורך לבסס את טיעוניהם על הגיון מסוים, אם הם מוצאים משהו להיאחז בו זו כבר סיבה להתלוצץ ולכן התשובה ללץ היא “לץ תכה”, אי אפשר לענות בהיגיון במקום שבו ההיגיון עצמו נתון לזלזול ולמשיסה.

כמו שמגדירים חז”ל ומובאים דבריהם בפתח מסילת ישרים שהליצנות היא בבחינת “מגן המשוח בשמן”. כשיורים חץ על מגן רגיל החץ לא מבקע אותו אבל משאיר חריץ קטן ואם חיצים נוספים ייפגעו באותו מקום בסוף ייבקע המגן. לעומת זאת אם המגן משוח בשמן שום חץ לא עושה חריץ, כך הליצנות מונעת מרגש קטן של חשיבות לחלחל. והזלזול גובר.

מובן אפוא שאין רומי וירושלים יכולות להיות בכפיפה אחת כי חשיבות ורוממות מחד וליצנות מאידך, הם דבר והיפוכו.

***

כיון שכה שונים הם יעקב ועשיו מדוע נולדו תאומים?

מצינו מעין זה אצל שני השעירים של יום הכפורים. אחד עולה עד הפסגה כקרבן לד’ ביום הקדוש, והשני יורד עד התהום כשמושלך אל השטן, לעזאזל. ולמרות השוני התהומי ביניהם, צריכים הם להיות שווים במראה ובקומה ובמחיר. שני שעירים כה שונים צריכים להיות תאומים.

הסביר הרב הוטנר, יעקב ועשיו שונים במהות, שורש השינוי נמצא ברובד הפנימי ביותר, אם השינוי היה מחלחל ונראה לעין בחיצוניותם, היו תולים את ההבדלים בשוני חיצוני זה, עשאם הקב”ה איפוא זהים מבחוץ, גם עשיו מדבר בלימוד, גם לו יש שאלות בהלכה וכד’. אבל כל אחד מרגיש את ההבדל התהומי וכיון שמבחוץ נראים הם שווים, ממילא יחפש את שורש ההבדל בפנימיות, וכך יגיע לאמת.

מי שמלא בפנימיותו יודע שלחיים יש ערך אין סופי ומחפש את ההחשבה של הדברים המרוממים ומי שריק מבפנים לא יהסס ללגלג על הכל גם ביום הכפורים בשעת הנעילה. ויאכל וישת ויבז…