סמכות במבחן

המחנך והסופר הרב חיים ולדר בטורו השבועי: כל מסגרת, אם ציבורית ואם משפחתית, תועמד למבחן על ידי חלקיה * אזרחים יעמידו במבחן את השלטון, תלמידים את מערכת החינוך וילדים את הוריהם

– 1 –

הביטחון הפנימי, הסדר והמשמעת של אזרחי אמריקה, הועמדו פעם אחת למבחן בגלל צעיר אחד. שחור. מייקל בראון שמו.

הנה הסיפור: בראון, בן ה-18, נפגע מירי שוטר. עדי ראייה סיפרו שבראון הרים את ידיו באוויר על מנת להראות שאינו חמוש, אולם נורה כמה פעמים.

קרוביו של הנער טענו שהוא בסך הכול היה בדרכו לבקר את סבתו, וכי הירי התרחש יומיים לפני שעמד להתחיל את לימודיו בקולג'.

תודו שהסיפור מקומם למדי. בחור צעיר, קולג', סבתא. ברור שנורה רק מפני שהוא שחור.

חבר מושבעים החליט שלא להעמיד לדין את השוטר הלבן דארן וילסון שירה בצעיר.

ההחלטה הביאה לפריצת מהומות במדינת מיזורי והתפשטו לרחבי המדינה. בניו יורק, שיקאגו, לוס אנג'לס, קנזס, סיאטל, אוקלנד ואפילו בוושינגטון, התקיימו עימותים קשים בין מפגינים שחורים לבין המשטרה. התפרעויות אלה העמידו למבחן את עתיד החוק והסדר בארה"ב, ובעצם, עמדו כאן על הכף שלומם וביטחונם של כלל תושבי אמריקה.

אם השוטרים היו מגלים יד רכה כלפי המפגינים ונזהרים מלהרע להם, המהומות היו מתפשטות בכל ארצות הברית ושחורים היו תוקפים שוטרים ואזרחים ביודעם שלא יאונה להם כל רע.

אבל המשטרה פעלה ביד קשה. דיכאה את המהומות בלי שום הנחות. בעקבות כך נהרגו עוד מספר שחורים בסנט לואיס ובסביבתה. המהומות שקטו. אזרחי ארה"ב קיבלו מסר ברור: השלטון אינו מתרשם ממהומות ומאיומים. יש סמכות עליונה, והיא קובעת את החוקים. לא ההמון, ובטח לא היחיד.

ואם אתם עדיין בתחושה קלה של אי צדק, כדאי שתשמעו את הסיפור האמיתי.

– 2 –

השוטר לא ביקש סתם ככה מבראון לעצור. קדם לכך שוד שביצע הנער בחנות מכולת יחד עם חברו. דבר השוד פורסם ברשת הקשר המשטרתית ושוטרים רבים חשו למצוא את האשמים.

השוטר וילסון היה זה שזיהה אותו.

הוא הבחין בבראון ובחברו צועדים על הכביש, ושאל אותם מדוע הם אינם הולכים על המדרכה. בראון פנה אליו בגסות והמשיך ללכת. ואז הבחין השוטר בשלל הגנוב שהחזיק הנער וביקש ממנו להמתין.

בראון בלי להתבלבל לא רק שלא ברח. הוא תקף את השוטר. הוא ניסה לפתוח פעמיים את דלת הניידת והיכה את השוטר בשני אגרופים חזקים בפניו. אחרי שכבר ספג שתי חבטות בפנים, חש השוטר כי אגרוף נוסף עלול להיות קטלני.

וילסון יצא מהניידת וניסה להשתלט על הנער הבריון. אך זה בלי להתבלבל נאבק בו בכל הכוח, ובמהלך המאבק הצליח לחטוף ממנו לרגע את האקדח ולנסות לכוונו נגדו.

וילסון התעשת, חטף חזרה את האקדח וירה בנער למוות.

כעת זה נשמע לכם אחרת לגמרי נכון?

– 3 –

ומדוע, תשאלו, מקרה זה כה גורלי לשלומם ובטחונם של תושבי ארה"ב?

כי מקרה בראון היה מבחן אמיתי ראשון, שנה וחצי לאחר זיכויו של אזרח בשם ג'ורג' זימרמן, מתנדב במשמר האזרחי של פלורידה מאישום ברצח הנער (השחור) טרייבון מרטין. זימרמן זוכה לחלוטין על ידי חבר המושבעים שקבע כי היה איום על חייו של זימרמן וכי פעל מתוך הגנה עצמית. השופטת פנתה לזימרמן לאחר הקראת פסק הדין ואמרה לו: "מרגע זה, אין לך יותר עסק עם בית המשפט".

ההכרעה במשפט הרצח גרמה גם אז למהומות ולמתיחות בין גזעית בארצות הברית, למרות העובדה שזימרמן היורה, היספאני במוצאו. (לא יהודי, למרבה ההקלה, למרות השם, בעזרת השם…) כלומר, המחאה לא הייתה באמת על רקע גזעי אלא משהו בסיסי הרבה יותר: כוחו של החוק.

כעת תקשיבו איך ניסו לחמם ולהדליק את תושבי ארה"ב:

"אם הייתי יורה והורג כלב, הייתי מקבל שנתיים בכלא. האם חיים של ילד שחור אינם נחשבים במדינה הזאת?" כך שאל בכאב אנדרה תומאס, איש תקשורת מול מאות אלפי מאזיניו.

אזרחים אמריקניים רבים, בעיקר בני מיעוטים (ואני אומר בעיקר כאלה שהעבריינות היא לחם חוקם) הוצפו בכעס, זעם, עלבון ותדהמה התקשורת עסקה רק בזה, חיממה את הציבור כנגד השלטון. צעירים ומבוגרים, ואפילו ילדים התבטאו בתקשורת כנגד המשטרה ורשויות החוק ציטטו את נלסון מנדלה, מלקולם אקס וטוני מוריסון ומנהיגים שחורים אחרים וטענו בתוקף כי גברים שחורים צעירים לא מרגישים בטוחים, כשהם הולכים ברחוב בשכונה שבה הם מתגוררים, הם קבלו על כך שבאמריקה צבע עורם מתפרש כשווה ערך לאלימות ולעבריינות.

ולאף אחד, לא לתקשורת, ובטח לא לאזרחים, ובטח ובטח שלא לעבריינים שביניהם לא הפריעה האמת הפשוטה.

– 4 –

האמת הפשוטה היא שזימרמן שפיטרל בשכונה כחלק מתפקידו חשד במרטין טרייבון וצעד אחריו במטרה לתשאל אותו מה הוא עושה בשכונה.

ואז, מבלי שתיאמר ביניהם מילה תקף אותו מרטין, חבט בו בפניו, הפיל אותו למדרכה והחל לחבוט את ראשו במדרכה. זימרמן צעק "הצילו" כמה פעמים, אך מרטין חסם את פיו. במהלך העימות, מרטין הבחין באקדח שהוא נשא, ואמר לו "אתה הולך למות הלילה", והמשיך להכות בו. כאשר ניסה לחלץ מזימרמן את האקדח, הבין האחרון שעליו לעשות מעשה ופשוט ירה בו.

יצויין, שבתמונות שצילמה המשטרה לאחר האירוע, נראה זימרמן עם אף שבור ומדמם ופנים נפוחות. הוא תושאל במשך כשש שעות, שבסופן שוחרר לביתו ללא ערבות וללא פתיחת תיק. אילולא גורמים פוליטיים שהפכו את הסיפור הכל כך ברור הזה לפרשה שמציגה את רשויות החוק כגזעניות ואלימות, זימרמן כלל לא היה מובא לדין.

– 5 –

כעת תבינו שפרשת מייקל בראון הייתה גורלית ביותר. כי אם המהומות שנוצרו לאחר פרשת זימרמן היו משפיעות על המערכת, ככל הנראה השוטר וילסון כלל לא היה מעז לפגוע בבראון והיה נורה על ידו. ואם הרשויות היו מפחדות ממהומות נוספות, אולי השוטר וילסון היה נשפט ונשלח למאסר והתוצאה של זה הייתה אנרכיה של ממש בארה"ב. איש את הישר בעיניו יעשה.

אבל השוטר וילסון ירה. כי זה מה שהיה צריך לעשות. והרשויות זיכו אותו כי זה מה שהן היו צריכות לעשות. ולאוכלוסיית ארה"ב הובהר, כי עם על הכבוד לזה שארה"ב מוגדרת כמנהיגת העולם החופשי, עדיין יש בה חוקים ואיש לא יעשה הישר בעיניו, וגם אם מישהו יחליט להבעיר את ארה"ב השלטונות יכבו את הבערה גם אם עוד כמה אזרחים יהרגו, הסדר יישמר.

– 6 –

כעת תשאלו מדוע טרייבון, זימרמן, וילסון ובראון, כמו הבעיות הפנימיות של ארה"ב מעניינים אותי בכלל?

כי הם משמשים כעין כר ניסוי ומחקר לדברים שמעניינים את כולנו.

חינוך, משמעת, וסמכות הורית ומורית.

כל מה שסיפרתי לכם, אמנם התרחש במציאות, אך לדידנו אינו אלא משל לתהליכים שמתרחשים במערכות ובמוסדות חינוך, ואפילו בתוך המשפחה פנימה.

כל מסגרת, אם ציבורית ואם משפחתית, תועמד למבחן על ידי חלקיה. אזרחים יעמידו במבחן את השלטון, תלמידים את מערכת החינוך וילדים את הוריהם.

זה לעולם לא יקרה בהתנהלות הרגילה הקבועה של החיים. זה יקרה תמיד כאשר מתרחש עימות בין הצדדים.

כשקורה עימות צריך להגיב. כאשר האזרח/התלמיד/הבן נתקל בחוסר תגובה זה מהווה לו אישור להמשיך בדרכו.

אך גם כאשר ישנה תגובה ומישהו מתערב במטרה להצדיק את מי שהפר את החוק/המשמעת/ההוראות, לא רק שיהיה המשך להפרת ההוראות, תהיה האצה משמעותית עד כדי פריקת עול.

– 7 –

להורים, יש פיתוי כמעט יומיומי לבקר את המערכת החינוכית. בעיקר כאשר הילד חוזר מבית הספר ומספר סיפורים, שלא תמיד נכונים, וגם אם כן, מגיעים מהזווית שלו.

למחנכים ובעיקר למטפלים יש פיתוי גדול לבקר את ההורים. אם על היותם קשוחים ואם על היותם רכים ואם על היותם… יש מטפלים שהפלטפורמה העיקרית שלהם זה להאשים את המורים ו/או ההורים. נראה אותם מתנהלים עם הילד הזה על פי עצותיהם…

ברגע שילדים מזהים אפשרות להשתחרר מעולה של המערכת החינוכית/ההורית, הם לא יהססו לעשות זאת. התוצאה של זה שהם יפסידו את החינוך, את המסרים החשובים ואפילו את ההגנה שמספקת להם המערכת.

אך אם המערכת החינוכית הטיפולית וההורית ישלימו ויחזקו זו את זו (ואם יצטרכו לבקר יעשו זאת בצורה דיסקרטית, בלי לפרק את הסמכות בעיני החניך או הילד), נרוויח גם חינוך טוב והולם, וגם משמעת איתנה שהיא כל כך חשובה לעיצוב דורות ישרים מבורכים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

רגע אחד!

קבל חינם את מגזין במה מדי שבוע!

מהווה הסכמה לקבלת דיוור. ניתן לבטל בכל עת.

מגזין במה - מגזין תוכן חרדי לבית ולמשפחה גיליון 75
דילוג לתוכן